מסכת תענית, פרק ד, שיעור 24

המשנה הראשונה בפרק זה עוסקת בהלכות נשיאת כפיים בימי התענית, והמשניות שאחריה עוסקות בדיני תעניות י"ז בתמוז וט' באב, עד המשנה האחרונה שבה מבואר ענינו ומהותו של יום ט"ו באב, שהוא יום שמחה.

משנה

בכל ימות השנה הכהנים נושאים כפיהם לברך את העם רק בתפילת שחרית, אבל במנחה אינם נושאים כפים מחשש ששתו יין והשתכרו בסעודה, ושיכור אסור מדרבנן בנשיאת כפים, כשם שהוא אסור מן התורה בעבודה בבית המקדש. משנתנו מבארת שיש ימים שנושאים כפים אף בתפילות נוספות: בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים (-זמנים) בַּשָּׁנָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם בכל אחת מהתפילות שביום, ולא רק בשחרית, אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בְּמִנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים (-בתפילת נעילה), ואילו הם אותם שלשה זמנים, בַּתַּעֲנִיּוֹת, כיון שאין בתפילת מנחה שבהן חשש שכרות, שהרי אסורים באכילה ובשתיה, וּבַמַּעֲמָדוֹת – אנשי 'מעמד', ואלו הם ישראלים שהיו באים לבית המקדש לפי סדר קבוע, והיו מתענים כל ימות החול חוץ מראשון ושישי, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

גמרא

שנינו במשנה שיש שלשה זמנים שבהם נושאים הכהנים כפיהם ארבע פעמים ביום, ואחת הפעמים היא תפילת מוסף. תמהה הגמרא, תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת, מִי אִית בְּהוּ – וכי יש בהם תפילת מוּסָף. מתרצת הגמרא, חִסּוּרֵי מִחַסְרָא וְהָכִי קָתָּנֵי – יש לשנות את משנתנו כאילו היא חסירה, וכך יש לשנותה, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם כָּל זְמַן שֶׁמִּתְפַּלְּלִין – בכל אחת מהתפילות, וְיֵשׁ מֵהֶן – ויש יום אחד מאותן שלש פעמים שהם נושאים כפיהם אַרְבָּעָה פְּעָמִים בְּיוֹם, שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילָה, וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים, בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, ואמנם רק ביום הכיפורים נושאים הם כפיהם ארבע פעמים ביום, ואחת הפעמים היא בתפילת מוסף, אבל בתעניות ומעמדות נושאים כפיהם שלש פעמים, בשחרית במנחה ובנעילה.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בענין נשיאת כפיים בזמנים המוזכרים במשנתנו: תַּנְיָא בברייתא, שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילָה, יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שַׁחֲרִית וּמוּסָף, יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אבל מִנְחָה וּנְעִילָה, אֵין בָּהֶן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שחרית ומוסף יש בהם נשיאת כפיים, וכן בתפילת נְעִילָה, יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אבל מִנְחָה אֵין בָּהּ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם.

מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – באילו סברות נחלקו תנאים אלו. ומבארת, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, כָּל יוֹמָא טַעֲמָא מַאי – מה הטעם שבכל יום אין הכהנים נושאים כפיהם בכל התפילות, הרי זה מִשּׁוּם חשש שִׁכְרוּת, וְהָאִידְנָא – ועתה, בתעניות, לֵיכָּא – אין חשש שִׁכְרוּת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, שַׁחֲרִית וּמוּסָף, דְּכָל יוֹמָא לֹא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת – שבכל ימות השנה לא שייך בהם שכרות, שהרי לעולם אין אוכלים קודם תפילות שחרית ומוסף, לֹא גַּזְרִינָן – לא גזרו חכמים שלא לישא כפיים, אבל מִנְחָה וּנְעִילָה, דְּכָל יוֹמָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת – שהן תפילות הנאמרות בזמן שבכל השנה שייכת בו שכרות, הגם שבימים מסוימים אלו אין חשש שכרות, גַּזְרִינָן – גזרו בכך חכמים איסור, מחשש שיבוא לישא כפיו גם בימים שיש בהם חשש שכרות. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר, תפילת מִנְחָה, דְּאִיתָא כָּל יוֹמֵי – שמתפללים אותה בכל יום, וניתן לטעות בין מנחה של תעניות למנחה רגילה, גַּזְרִינָן, ואין נושאים בה כפים אפילו בתעניות. אבל תפילת נְעִילָה, דְּלֵיתָא כָּל יוֹמֵי – שאין מתפללים אותה בכל הימים, אלא רק בתעניות, אין חשש טעות, ולֹא גַּזְרִינָן.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שבתעניות נושאים כפים בתפילת נעילה, אך לא בתפילת מנחה. שואלת הגמרא, וְאֶלָּא לפי פסק זה כרבי יוסי, הָאִידְנָא – בזמנינו, מַאי טַעֲמָא פָּרְשֵׂי כֹּהֲנִים יָדַיְהוּ בְּמִנְחָתָא דְּתַעֲנִיתָא – מדוע נושאים הכהנים כפיהם בתפילת מנחה של תענית, והרי לדעת רבי יוסי, שהלכה כמותו, אין להם לישא כפיהם בתפילת המנחה לעולם. משיבה הגמרא, כֵּיוָן דְּסָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה קָא פָּרְשֵׂי – כיון שהם נושאים כפיהם בתפילת מנחה הסמוכה לשקיעת החמה, כִּתְפִלַּת נְעִילָה דַּמְיָא – הרי תפילה זו דומה לתפילת נעילה, הנאמרת עם שקיעת החמה, שגם לדעת רבי יוסי לא גזרו בה איסור.

הגמרא מבררת עתה את עיקר האיסור של כהן לישא כפיו כשהוא שיכור: אף שנחלקו תנאים באילו תפילות אין נושאים כפים, אין זו אלא מחלוקת בגדרי התקנה, אבל דְּכוּלֵי עַלְמָא מִיהַת – מכל מקום לדברי הכל הדין הוא ששִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, שואלת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵי – מהיכן נלמד דין זה, כלומר, אף שזהו דין דרבנן, אך על איזה פסוק הסמיכו חכמים דין זה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא, כך יש לדרוש, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ לְפָרָשַׁת נָזִיר, שנאמרו שתי הפרשות בזו אחר זו (במדבר ו), לוֹמַר לְךָ, מַה נָזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בַּיַּיִן.

משנה

ממשנה זו והלאה יבוארו עניני התעניות של י"ז בתמוז וט' באב: חֲמִשָּׁה דְבָרִים רעים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָׁה אחרים אירעו בְּתִשְׁעָה בְאָב. ומבארת המשנה, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, א. נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת על ידי משה רבינו, כשראה את העגל. ב. וּבָטַל קרבן הַתָּמִיד בזמן המצור על ירושלים, שלא היו להם כבשים להקריב (יש אומרים שהיה זה בבית המקדש הראשון, ויש אומרים שהיה זה בבית שני). ג. וְהוּבְקְעָה הָעִיר ירושלים, בזמן חורבן בית המקדש השני. ד. וְשָׂרַף אַפוּסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה. ה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל, יש אומרים שהכוונה למנשה מלך יהודה, שהעמיד צלם בבית המקדש הראשון, ויש אומרים שהכוונה לאַפוּסְטְמוֹס, והיה זה בבית המקדש השני.

ואלו חמשה דברים שאירעו בְּתִשְׁעָה בְאָב, א. נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שהיו במדבר, וחטאו בחטא המרגלים, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. ב-ג. וְנֶחְרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה – נחרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. ד. וְנִלְכְּדָה העיר בֵּיתָר לאחר חורבן בית המקדש השני, והיתה זו עיר גדולה מאד עם אלפים ורבבות מישראל. ה. וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר ירושלים אחרי חורבן בית המקדש השני.

מִשֶּׁנִּכְנַס חודש אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת (-שבוע) שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אֲסוּרִין לְסַפֵּר – להסתפר, וּלְכַבֵּס בגדים. וּבַחֲמִישִׁי – אם חל ערב ט' באב ביום חמישי (והיינו בזמן שקידשו על פי הראיה, והיה ט' באב יכול לחול ביום שישי), מֻתָּרִין להסתפר ולכבס, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת.