מאמר שלישי, לא-לב
לא. החבר: אין ספק שהנקוד והטעמים היו שמורים בזכרון הצבור. הכהנים ידעוהו כי היה עליהם להבין מהתורה את דיני הקרבנות, ולהורות הוראות לבני ישראל. המלכים זכרוהו כי היו צריכים ללמד בתורה לקים מצות "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". השופטים שמרוהו בזכרונם, כי היו זקוקים ללמוד מהתורה את הדינים. הסנהדרין למדוהו (כי על פיהם היה מוכרע כל ספק), כמו שכתוב: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם". החסידים זכרוהו בגלל לימודם בתורה לקבל שכר. ואף הצבועים, והם אלה שלומדים רק כדי שיכבדום בני אדם, אף הם עסקו בתורה כדי לנחול כבוד. (ואמנם ספר התורה היה ללא נקודות וטעמים), אבל נמסר במסורת ממשה רבנו איך לקרא כל פסוק בתורה.
שבעת סוגי הנקוד והטעמים שנקבעו לאחר זמן, הם רק סימנים לזכור את המסורת המקובלת מסיני. מה דעתך על מפעל זה של המנקדים: מקודם חלקו את התורה לפסוקים, ואחר כך נקדוהו בנקודות, הוסיפו לו טעמים, דקדקו במסורת לראות את החסר והמלא, עד שספרו את אותיות התורה ומצאו שהאות ו' של המלה "גחון", הוא אמצע ספר התורה. נוסף לזה שמו לב על כל יוצא מן הכלל בקמץ ופתח, צירי וסגול, הסוטה מכללי הנקוד ואינו מובן בסברה. התחשוב שמעשים אלה היו לבטלה, או שמא עסוקם זה הוא מעשה מצוה וחובה?
לב. הכוזרי: ההתעסקות בדבר זה היא חובה כי היא שומרת על ספר התורה מכל אפשרות של שנוי.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
