מסכת נגעים, פרק י, משנה ט

משנה ט: מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר, שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:

משנה ט: התבאר לעיל לגבי נגעי עור בשר שאם הפך כל גוף המצורע ל'לבן', כלומר לנגוע בצרעת, נטהר האדם. משנתנו מבארת שגם בנתקי הראש והזקן נאמר כלל זה. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק בשיעור כַּגְּרִיס, והוסגר, בין אם באו בו סימני טומאה ונעשה טמא מוחלט, ובין אם לא באו בו סימני טומאה ונטהר, וּלאחר זמן נִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ – התפשט הנתק על כל ראשו, הרי זה טָהוֹר, בדומה למצורע שהפך כולו לבן, שהוא טהור (אמנם בצרעת שבגוף יש צורך שיהפוך ללבן מתוך נגע טמא דוקא, ואם היה טהור ואחר כך הפך כולו לבן אינו טהור. ואילו בנתקי הראש והזקן אפילו אם היה טהור ואחר כך הפך כל ראשו למנותק, הרי זה טהור. ובין בזה ובין בזה, אם בא בתחילה לפני הכהן כשכל גופו נגוע, או כשכל ראשו מנותק, טעון הסגר). ובדין זה, שאם התפשט הנתק על כל הראש הוא טהור, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, אלא אם התפשט הנתק בכל ראשו, אף שלא התפשט בזקנו הרי הוא טהור, וכן להיפך, אם התפשט בכל זקנו ולא התפשט בראשו, הרי זה טהור, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הראש והזקן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, ואינו נטהר עד שיפשה הנתק בכל הראש ובכל הזקן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כהסבר לשיטתו, שמעכבים זה את זה, וְדִין הוּא – והרי יש ללמוד כן בקל וחומר, מָה אִם אמרנו כלל זה לגבי עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר של כל הגוף, שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר – זקן המַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, שאין שייכים בו הנגעים השייכים בעור הפנים ובעור הגוף (שהרי רק נתק מטמא בו), מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שאין נחשב האדם כמי ש'הפך כולו לבן' עד שיתנגע בכל גופו וגם בעור הפנים, כל אם כן הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן, שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, שהרי הם מחוברים זה לזה בפאתי הראש, אֵינוֹ דִין – האם אין זה קל וחומר שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה, ולא ייחשב האדם כמי שפשה הנתק בכולו עד שיפשה גם בכל הראש וגם בכל הזקן.

הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שיש בהם נתקים, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, שאם היה בכל אחד מהם כחצי גריס, אינו טמא, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה – ההתפשטות מהראש לזקן או להיפך אינה נחשבת כ'פשיון' שהוא סימן טומאה, שנאמר 'צרעת הראש או הזקן הוא', ללמד שהם שני דברים בפני עצמם.

מבררת המשנה, אֵיזֶה הוּא 'זָקָן', מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי – מהקצה העליון של הלחי, תחת האוזן, ועַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת – המקום הבולט מעט בגרונו של האדם, כל מה שביניהם נחשב 'זקן' לענין זה.