מסכת תענית, פרק ד, שיעור 25

גמרא

שנינו במשנה, 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ (-משמו) דְּרַב, כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִכְנַס אָב מיד מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה, אף קודם שהגיע תשעה באב עצמו, כַּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מיד מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה, קודם שהגיעו ימי הפורים.

אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ – כיון שכך, שמתחילת חודש אב ממעטים בשמחה, ומתחילת חודש אדר מרבים בשמחה, הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים – אותו בן ישראל שיש לו דין עם גוי, אם זמן הדין הוא בְּאָב, נִישְׁתַּמִיט לֵיהּ – ישתמט היהודי מלדון עימו, דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ – כיון שמזלם של ישראל רע בחודש זה. אבל אם זמן הדין הוא בְּאֲדָר, נֵיזִיל בַּהֲדֵיהּ – ילך וידון עימו, דְּבָרִיא מַזָּלֵיהּ – כיון שמזלם של ישראל חזק וטוב בחודש זה.

שנינו במשנה, 'שַׁבָּת (-שבוע) שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אסורין לספר ולכבס' וְכוּ'. אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ – לא נאמר איסור כיבוס בשבוע שחל בו תשעה באב, אֶלָּא לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ – רק באופן שמכבס כדי ללבוש את הבגדים המכובסים באותם ימים, אֲבָל לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ את הבגדים לזמן שלאחר ט' באב, מֻתָּר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֲפִילוּ לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ גם כן אָסוּר, כיון שנראה כמסיח דעתו מהאבילות, ועוסק בכיבוס בגדים. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב שֵׁשֶׁת.

מבואר בגמרא שבבבל מותר לכבס את הבגדים בימים אלו (כיון שהמים עכורים ואינם מכבסים כראוי) ואסור רק לגהץ, שזהו מעשה אומן המחדש את הבגדים עד שנראים כחדשים, ואמנם גיהוץ זה מועיל רק לבגדי צמר, אך לא לבגדי פשתן. שָׁלַח רַב יִצְחָק בַּר יַעֲקֹב בַּר גִיוֹרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שכְּלֵי פִּשְׁתָּן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ, היינו רק לענין זה שמותר לגהץ בימים אלו ולהניח אותם לאחר ט' באב, אבל אָסוּר לְלוֹבְשָׁן בְּשַׁבָּת (-באותו שבוע) שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ.

תַּנְיָא בברייתא, תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְכֵן עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה האדם כָּל צוֹרְכּוֹ, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ כל מה שירצה, וַאֲפִילוּ כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ – בשעת מלכותו. וְאָסוּר לְסַפֵּר (-להסתפר) וּלְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אב וְעַד הַתַּעֲנִית של תשעה באב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלוֹ אָסוּר בתספורת וכביסה, ולא רק עד התענית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבַד – אותו שבוע שחל בו תשעה באב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁלוֹשְׁתָּן – שלשת תנאים אלו שבברייתא, מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ – למדו את דבריהם מאותו פסוק, שנאמר (הושע ב יג) 'וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ', מַאן דְּאָמַר – רבי מאיר, האומר שמֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אב וְעַד הַתַּעֲנִית אָסוּר, למד כן מִלשון 'חַגָהּ' שבפסוק, והיינו מראש חדש הקרוי 'חג'. וּמַאן דְּאָמַר – ורבי יהודה הסובר שכָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלוֹ אָסוּר, למד כן מִלשון 'חָדְשָׁהּ' שבפסוק. וּמַאן דְּאָמַר – ורבן שמעון בן גמליאל, האומר שאֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבַד, למד כן מִלשון 'שַׁבַּתָּה' (אף שכוונת הפסוק ליום השבת, יש לדרוש זאת גם לענין השבוע כולו שחל בו תשעה באב).

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שאיסור תספורת וכיבוס נוהגים רק עד התענית. וְאָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאיסורים אלו נוהגים רק בשבוע שחל בו תשעה באב. וְתַּרְוַיְיהוּ לְקוּלָּא – אנו פוסקים כשניהם להקל, כרבן שמעון בן גמליאל לענין זה שאין האיסור מתחיל מראש חדש, אלא משבוע שחל בו תשעה באב, וכרבי מאיר לענין זה שאין האיסור נוהג לאחר התענית, אפילו באותו שבוע. וּצְרִיכָא – והוצרך רבא להשמיענו שהלכה כדברי שניהם, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינָן – אם היה רבא משמיענו שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר לְחוּדֵיהּ (-בלבד), הֲוָה אֲמִינָא – הייתי סבור לומר שאֲפִילוּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, שהרי אמר רבי מאיר שהאיסור הוא מראש חדש ועד התענית, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבא שהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, האומר שהאיסור הוא רק בשבוע שחל בו ט' באב. וְאִי אַשְׁמוּעִינָן רבא שהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְחוּדֵיהּ (-לבדו), הַוָה אֲמִינָא אֲפִילּוּ לְאַחַר הַתַּעֲנִית נַמִּי – הייתי סבור לומר שגם לאחר התענית אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, עד סוף אותו שבוע שחל בו תשעה באב, וכדעת רבן שמעון בן גמליאל, שכל השבוע אסור, קָא מַשְׁמַע לָן רבא שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שלאחר התענית הכל מותר. הִלְכָּךְ, הֲלָכָה כְּתַרְוַיְיהוּ לְקוּלָּא.