מסכת חלה, פרק ד, משנה ט

משנה ט: וְאֵלּוּ נִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, הַחֲרָמִים, וְהַבְּכוֹרוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְהַזְּרוֹעַ, וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבִּכּוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

משנה ט: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, מותר לתת חלת חוץ לארץ לכל כהן, בין שאוכל חוליו בטהרה, ובין שאינו אוכלם בטהרה. המשנה מבארת עתה שיש מתנות כהונה נוספות הניתנות לכל כהן: וְאֵלּוּ מתנות כהונה הנִתָּנִין לְכָל כֹּהֵן, ואפילו שאינו אוכל חוליו בטהרה, הַחֲרָמִים – אדם המחרים את נכסיו, והם ניתנים לכהן, שנאמר 'כל חרם בישראל לך יהיה', וְהַבְּכוֹרוֹת – בכור בהמה טהורה, שהרי אם הוא תמים הוא מוקרב על גבי המזבח, ואם הוא בעל מום הוא ממון הכהן, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, שנפדה בשה הניתן לכהן, וְהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, הניתנים לכהן מכל בהמה טהורה הנשחטת, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה – שמן תרומה טמאה (אבל שמן תרומה טהורה אסור לתת לכהן שאינו אוכל חוליו בטהרה, שמא יטמאנו), וְקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, כיון שהם נאכלים רק בעזרה, שם לא חששו שיאכלנו הכהן בטומאה, וְהַבִּכּוּרִים, שאף הם ניתנים לכהן בבית המקדש. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּבִּכּוּרִים, כיון שאין עושים בהם כל עבודה מיוחדת במקדש יש לחשוש שמא לא יזהר בהם לאוכלם בטהרה. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, שהם מאכל בהמה, רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר כיון שאינם נחשבים כלל כמאכל אדם ומותר לטמאם, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, כיון שבשנים של רעב נאכלים הם לבני אדם, ונחשבים הם כמאכל אדם.