מסכת ערלה, פרק א, משנה ב
משנה ב: עֵת שֶׁבָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ, מָצְאוּ נָטוּעַ, פָּטוּר. נָטְעוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִבְּשׁוּ, חַיָּב. הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע, וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע, וְהַנּוֹטֵעַ בִּסְפִינָה, וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו, חַיָּב בָּעָרְלָה:
משנה ב: עֵת שֶׁבָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ, אילן שמָצְאוּ נָטוּעַ, הרי הוא פָּטוּר מערלה, כיון שנאמר 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם', למעט אילן שכבר היה נטוע קודם לכן על ידי הכנענים. ואילן שנָטְעוּ לאחר שבאו לארץ, בין ישראלי ובין נכרי שנטע, שנאמר 'כל עץ', אַף עַל פִּי שֶׁעדיין לֹּא כִבְּשׁוּ, חַיָּב בערלה. הַנּוֹטֵעַ אילן ברשותו לָרַבִּים – לצורך רבים, חַיָּב בערלה, שנאמר 'יהיה לכם ערלים', לרבות את הנטוע לצורך רבים. ורַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, כיון שמשמעות לשון 'ונטעתם' היא גם כן לשון רבים, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אמנם חכמים סוברים שלשון 'ונטעתם' אינה לשון רבים, אלא משמעותה כל יחיד ויחיד הנוטע לעצמו).
הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לצורך עצמו, וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע בשדה של ישראל, וְהַגַּזְלָן שֶׁגזל קרקע ונָּטַע בה, וְהַנּוֹטֵעַ בִּסְפִינָה, אם היא של חרס אף שאינה נקובה, ואם היא של עץ דוקא בנקובה, וְאילן הָעוֹלֶה -צומח) מֵאֵלָיו במקום ישוב אך לא ביער או במדבר), חַיָּב בָּעָרְלָה:
