(296) חלק שני, פרק טז

פרשות תזריע מצורע

וְהִנֵּה, כְּשֶׁנָּבוֹא לְהַאֲרִיךְ גְּדֻלַּת עֲוֹן חֵטְא הַלָּשׁוֹן, מַה שֶּׁהָאָדָם יָכוֹל לִפְגֹּם בִּלְשׁוֹנוֹ, אֵין בְּכֹחֵנוּ, כִּי מָלֵא מִזֶּה בְּכָל הַתּוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּבְדֶרֶךְ כְּלָל יֵדַע הָאָדָם, כִּי הוּא מְקַלְקֵל בָּזֶה לְמַעְלָה בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים (כִּי הוּא מַגְבִּיר בָּזֶה הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְנוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לְהַלְשִׁין עַל כָּל הָעוֹלָם) וּמְקַלְקֵל לְמַטָּה בְּכָל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ וּמְקַלְקֵל לְעַצְמוֹ, (שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ בָּזֶה רוּחַ הַטֻּמְאָה עַל כָּל אֵיבְרֵי נַפְשׁוֹ, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מְצֹרָע) וּמְקַלְקֵל לַאֲחֵרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לִישָׁנָא תְּלִיתָאֵי (זֶה לְשׁוֹן הָרוֹכֵל, שֶׁהוּא שְׁלִישִׁית בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ לְגַלּוֹת לוֹ סוֹד) קָטֵיל תְּלִיתָאֵי: הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אָמְרוּ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹתָיו עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ". וּפְשׁוּטוֹ הוּא, מִפְּנֵי שֶׁעוֹרֵר בָּזֶה אֶת הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל, וְגָרֵים בָּזֶה מוֹתָא וְחַרְבָּא וּקְטָלָא בְּעָלְמָא, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְהֶעְתַּקְנוּ לְשׁוֹנוֹ לְעֵיל בְּפֶרֶק ג', עַיֵּן שָׁם.

וְעוֹד נוּכַל לוֹמַר בָּזֶה בִּפְשִׁיטוּת, דֻּמַה שֶּׁאָמְרוּ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע יֵאָמֵר עַל מִי שֶׁמֻּרְגָּל בָּזֶה וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, וְאִישׁ כָּזֶה מָצוּי בְּכָל יוֹם, שֶׁמּוֹצֵא עַל מִי לְדַבֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נְחַשֵּׁב הַרְבֵּה תֵּבוֹת, כִּי אִם אַרְבַּע וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת בְּיוֹם, וְהוּא בְּעֵרֶךְ שְׁלֹשִים תֵּבוֹת בְּשָׁבוּעַ, וּבְמֶשֶׁךְ שָׁנָה הוּא חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מֵאוֹת תֵּבוֹת. וְאִם כֵּן, אֲפִלּוּ אִם לֹא נַחְשִׁיב לָשׁוֹן הָרָע, כִּי אִם לְלָאו אֶחָד, יִתְקַבְּצוּ בְּשָׁנָה אַחַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מֵאוֹת לָאוִין דְּאוֹרַיְתָא, כִּי בְּוַדַּאי, כְּמוֹ בְּדִבְרֵי קְדֻשָׁה, כָּל תֵּבָה מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כֵּן בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים כָּל תֵּבָה הוּא אִסּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם יִתְנַהֵג בְּאֹפֶן זֶה כָּל יְמֵי חַיָּיו, יִתְקַבְּצוּ בְּעֵרֶךְ שְׁמוֹנִים אֶלֶף וְיוֹתֵר. וְיָדוּעַ, שֶׁמִּכָּל עֲבֵרָה נִבְרָא מְקַטְרֵג, כִּדְאִיתָא כְּאָבוֹת: כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד, (וְכַמָּה יִסְתַּעֵר לֵב הָאָדָם בְּהִתְבּוֹנְנוֹ, שֶׁיֵּשׁ' עָלָיו חַיִל גָּדוֹל שֶׁל מְקַטְרְגִים כָּזֶה). וְזֶה חִשַּׁבְנוּ לְאַרְבַּע וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת בְּיוֹם, וְזֶה מָצוּי כִּמְעַט לְכַמָּה אֲנָשִׁים, וּבִפְרָט לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע גְּדוֹלִים מָצוּי כַּמָּה פְּעָמִים מָאתַיִם תֵּבוֹת בְּיוֹם אֶחָד. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִּיל עֲוֹנוֹתָיו עַד לַשָּׁמַיִם.