הפטרת פרשות מטות מסעי – ג' דפורענותא

בשבועות אלו של 'בין המצרים' אין מפטירים בעניני פרשת השבוע, אלא בעניני החורבן, וההפטרה השניה היא המשך דברי ירמיהו, מהמקום בו הסתיימה ההפטרה בשבוע הקודם:

לאחר שהקדים הנביא לומר לישראל שה' עדיין זוכר להם את אהבתו הראשונה אליהם במדבר, בלכתם אחריו בארץ לא זרועה, מוכיח אותם מדוע הם כן שכחוהו ועזבו את עבודתו: (ד) שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב, שזה הכינוי להמון העם הפשוטים, וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל החשובים. (ה) כֹּה אָמַר ה', הרי כבר במדבר חטאו ישראל ולא היה ליבם שלם עם ה', ועזיבת דבר מסוים נעשית או מחמת חסרון שנמצא בו, או מחמת שמצאו מעלה גדולה יותר בדבר שבא במקומו, ועל כך מוכיח את ישראל ואומר, מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כִּי מחמת כן רָחֲקוּ מֵעָלָי, ואין לומר שמצאו דבר אחר שיש בו מעלות גדולות יותר, כי הלא וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, כי הלכו לעבוד עבודת אלילים, וגם הפעולות עצמם של עבודת האלילים אינם קלות או נעימות יותר, אלא גם בזה, וַיֶּהְבָּלוּ, כי הפעולות עצמן הן הבל. (ו) ומלבד זה שלא הבחינו בין הטוב לרע, גם לא נתנו לבם לכך שמחמת כן תימנע מהן תועלת ויבואו אליהם נזקים, מאחר והם עדיין חוסים בצל ה' וזקוקים לו, וְלֹא אָמְרוּ בהיותם במדבר, אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ומחמת תועלת זו לבדה היה להם לעובדו כראוי ולא לחטוא, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, ששם לא ימצאו מזון ומחיה ללא ניסי ה' התמידיים, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה [-מקום שגדלים בו קוצים] וְשׁוּחָה – חפירות עמוקות, בְּאֶרֶץ צִיָּה – מקום שהחום חזק בו מאד וְצַלְמָוֶת, שהאויר מעופש בה, ואינו ראוי לחיי אדם, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, כי מחמת הנחשים והחיות הרעות אין המקום מוכן כלל למגורי בני אדם. (ז) ולאחר שפירט את חטאי ישראל במדבר, פונה להוכיח את בניהם, היושבים בארץ ישראל, כי אף על פי שאבותיכם חטאו, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל ['כרמל' הוא ההיפך מהמדבר, והוא כינוי למקום נטוע באילנות וזרעים, וראוי לישוב], והיתה התכלית בכך לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ ולשבוע מהטובה הגשמית, וְטוּבָהּ הרוחני, כי הארץ מוכנה מטבעה ומהותה להשיג את הטוב האמיתי והאושר הנפשי, ובשני הדברים אירע ההיפך, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי בחטאים המונעים את ההצלחה הגשמית, וְנַחֲלָתִי – הנחלה המתייחסת לה', כי לאחר שנכנסו ישראל לארץ נכנסה תחת השגחת ה' ונעשתה ל'נחלתו', שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה, ולא השגתם את הטובה הרוחנית המוכנה לכם. (ח) הַכֹּהֲנִים, העטורים בכתר הכהונה, שתכלית עבודתם להוריד השראת השכינה אל בית המקדש, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה'. וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה, המעוטרים בכתר תורה, והיה ראוי שיידעו כי תכלית לימוד התורה הוא לדעת את ה', לֹא יְדָעוּנִי. וְהָרֹעִים, שהם המלכים והשרים המעוטרים בכתר מלכות, פָּשְׁעוּ בִי. וְהַנְּבִאִים המעוטרים בכתר שם טוב, נִבְּאוּ בַבַּעַל [-לעבודה זרה], ולא המירו את הטובה המוכנה להם בדברים מועילים אחרים, אלא וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ט) לָכֵן, מאחר וגם אבותיכם וגם אתם חטאתם, והיו חטאים אלו בלי תועלת, וגם ראשי העם הם שהיתעו את העם לדרך רעה, עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב, כי עדיין יש תקוה שתראו שדרככם מוטעית, ותחזרו בתשובה. (י) כִּי עִבְרוּ באִיֵּי כִתִּיִּים, הקרובים לארץ ישראל, וּרְאוּ, וְקֵדָר שִׁלְחוּ – ושלחו שליחים לראות את יושבי המדבריות, היושבים באהלים ועוברים ממקום למקום, וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד בהנהגתם, כי מאחר ודרכם לנדוד ממקום למקום היה יותר קל להם להמיר גם את אמונתם ויראתם, וּרְאוּ, הֵן הָיְתָה כָּזֹאת. (יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים – האם אירע שאומה שלימה תחליף את אלוהיה [ואפילו 'גוי', שזהו כינוי לאומה מדרגה פחותה, לא עושה כן], וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים – ואף על פי שגם האלהים שהם עובדים עתה אינם אלהים כלל, ויותר קל להם להחליפו בעבודה אחרת, שאולי תהיה להם בה תועלת יותר, ואף על פי כן לא נשמע שנעשה כן, וְעַמִּי, שהם במדרגה מעולה וחשובה, הֵמִיר כְּבוֹדוֹ ואמונתו בה' האמיתי, והחליפו בְּלוֹא יוֹעִיל, והגם שהמשליך כבודו כדי להשיג דבר שיש בו תועלת, מראה על פחיתותו, אך לכל הפחות יש לו את התועלת שרצה להשיג, ואילו ישראל השליכו כבודם תמורת דבר שאין בו אפילו תועלת, שזה מראה על סכלות גדולה. (יב) שֹׁמּוּ – השתוממו שָׁמַיִם עַל זֹאת, שזהו דבר תמוה מאד, וְשַׂעֲרוּ – תסערו ותצטערו מאד, על החורבן שחָרְבוּ ישראל מְאֹד, נְאֻם ה'. (יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, והם רעות כפולות, כי בעזיבה עצמה יש שתי רעות, כי אֹתִי עָזְבוּ, שזהו דבר שלא נשמע בעולם שתחליף אומה את אלוהיה, ועוד, שעזבו מְקוֹר מַיִם חַיִּים, המשפיע עליהם שפע רוחני וגשמי, וגם בדבר שאליו הלכו יש רעה כפולה, כי לא הלכו אל דבר קיים ועומד, אלא הלכו ליצור דבר חדש, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, ועוד, שבמקום מקור מים חיים שהיו להם, הלכו לחצוב בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, לאסוף בהם מי גשמים שאינם נובעים ממקורם אלא באים ממקומות אחרים, וכיון שהבורות עצמם הם שבורים, לא תהיה להם בהם תועלת, אֲשֶׁר בורות אלו לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. והנמשל בזה, כי עבודת ה' דומה למקור מים חיים, כי ישועת ה' באה מידו, ללא עזרת בני אדם, וככל שיוסיפו לשאוב ממנו כן יתרבה עוד, ולא יכזבו מימיו לעולם, ואילו העזרה שביקשו ישראל להשיג מעמים אחרים הרי היא כבור מים המצריך חציבה ועבודה קשה, ומימיו אינם נובעים מעצמם אלא צריך לאוספם, וכך היו צריכים לשלוח מתנות ושוחד אל הגויים שיעזרום, וגם המים הניתנים בו בסוף אינם עוזרים להם, כי בגדו בהם הגויים שקיוו לעזרתם, כי בורות נשברים המה. (יד) ומתאר עתה את גודל החורבן שעשו ישראל [כמו שנאמר לעיל 'ושערו חרבו מאד'], ומוכיח שהעונש שבא עליהם אינו בדרך מקרה, אלא בהשגחה, ועל כך תמה ואומר, הַעֶבֶד הוא יִשְׂרָאֵל, שנקנה בכסף על ידי האומות, שמחמת כן האומות משתעבדות בו, אִם לכל הפחות יְלִיד בַּיִת הוּא – עבד שנולד בבית אדונו [ואף שאין לאדונו כל כך טענה עליו, כי לא נמכר בעצמו לעבדות אלא נולד כך, אך מכל מקום יש לאדון תביעה קלה עליו, ואילו על ישראל אין אפילו תביעה קלה שכזו], וכיון שאין הדבר כן, יש לתמוה, מַדּוּעַ הָיָה לָבַז. (טו) ולא יתכן לומר שנהגו בו כעב מחמת שכבשו את ארצו במלחמה, כי הלא לא נלחמו בו גויים חזקים במשולים לאריות זקנים ומלומדי מלחמה, אלא עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, שהם גורי אריות צעירים, כי באה עליהם ממלכה קטנה וחלשה, ועדיין לא נלחמו בו כלל, אלא רק שאגו עליו, וכפירים אלו רק עתה נָתְנוּ קוֹלָם – התחילו לתת קולם ולשאוג, כי עדיין לא לומדו במלחמות, ועל כל זאת גברו עליו, וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה – את כלל המדינה נתנו לשממון, וגם כל עָרָיו נִצְּתוּ, מִבְּלִי יֹשֵׁב. (טז) ולא זו בלבד, אלא גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְחֵס, שהם מארץ מצרים, ונתנו להם ישראל שוחד כדי שיעזרו להם, יִרְעוּךְ [-יכוך] קָדְקֹד. (יז) ואם כן הדבר ברור שאין זה בדרך הטבע, הֲלוֹא זֹאת – צרת החורבן הזו תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ – הרי זה כילד קטן העוזב את אביו בעודו מהלך עמו במדבר, שהולך ותועה, וכל המוצאו נוטלו לעצמו. (יח) וְעַתָּה, כיון שאתם בהנהגתכם גרמתם לחורבן זה, מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לחפש עזרה מהם, והלא ביכולתך לחזור בתשובה ולקבל עזר אלוקי מאת ה', וכי צריך אתה למצרים כדי לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר [-מי הנילוס], ומחמת כן אתה עוזב מקור מים חיים, וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. (יט) ומוסיף ואומר, הלא אין צריך כלל להביא ראיות מהעונשים הבאים עליכם, הלא בשונה מיסורים הבאים אל האדם ממקומות אחרים, בדרך סיבה ומסובב, שמחמת הרעה שעושה במקום אחד באים עליו יסורים ממקום אחר, כדי ליישר דרכו, הלא כאן תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ – הרעה עצמה שעשית היא המייסרת אותך, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ – דרכי המשובה שהלכת בהם הם עצמם יוכיחו אותך, כי גם אם לא היה נגרם מחמתם כל רע ועונש חיצוני, הרי הם עצמם רעים מצד עצמם, וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ, כי ה'רע' הוא מחמת עצם העזיבה, וה'מר' הוא מחמת העונשים הנמשכים מכך, וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ – אבל הפחד שהיה לך מה' בעת שעבדת אותו לא היה רע ומר, אלא טוב ומתוק, כי בעת שיראו ישראל מה' ועבדוהו היו חפשיים מכל עול של העמים, והצליחו בכל דרכיהם, נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים צְבָאוֹת. (כ) ומפרט מדוע עבודת ה' לא היתה עבודה קשה, כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ – הרי את העול הקשה של ציווי 'עשה' שהיו על עובדי האלילים, שהיו מקריבים אפילו את בניהם ובנותיהם לעבודה זרה, שבר מעליהם ה' ולא ביקש מהם דברים קשים, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ – וכן את העול של מצוות 'לא תעשה' הקל מעליהם ה', כי לא אסר עליהם דברים רבים וקשים, וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר – אלא בכך שאמרת שלא תעברי את הגבול היה די, ולא היה צורך לאוסרך בגדרים וסייגים קשים. וחוזר אל מה שאמר קודם, כי רע ומר עזבך את ה', כִּי יצאת להפקר עד כדי כך שעַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה [-נסערת] וזֹנָה. (כא) וממשיל עתה את ישראל לכרם ה', ואומר, וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ באופן שיש בו שתי מעלות, שׂוֹרֵק – גפן מובחר, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, ללא הרכבה עם מין זר, וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי לחסרון כפול, כי תחת השורק נעשית סוּרֵי הַגֶּפֶן – גפן ממין גרוע, נָכְרִיָּה, המורכבת ממינים זרים ופחותים. והנמשל לכך, כי ה' נטעם באופן שיהיו מובדלים מן העמים, ואז יצליחו בכל מעשיהם, והם התערבו בעמים האחרים ואיבדו את צורת האומה הקדושה, ולא רק שלא הרויחו בכך דבר, אלא נתדלדלו וירדו מטה מטה. (כב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר – אם תנסי לנקות את חטאייך כלפי חוץ באמתלאות שונות לכך שחטאת, וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית – תרבי לטהר אותך בעיני עצמך, ולהרגיש כאילו לא חטאת, הרי מחמת דבר זה עצמו נִכְתָּם – נשאר הכתם של עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי, נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים, כי היודע ומודה שחטא קל לו לחזור בתשובה, אבל המכחיש ואומר שלא חטא, יוסיף בכך עוון על חטאו ורחוק הוא מתשובה. (כג) אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי, ולא רק שאת מכחישה את החטא עצמו, תוסיפו לומר שאַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי כלל, אפילו בדרך המוליכה אליהם, רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, שעדיין ניכר שם עקבות הליכתך, דְּעִי מֶה עָשִׂית, כי הלא את יודעת את האמת, שנטמאת בעוונותיך, בִּכְרָה [-לשון 'בכור', משובח] קַלָּה לרוץ, מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ, כלומר, ניכר על הדרך רושם פסיעותיה [וכמו שהשרוך קושר את הנעל אל הרגל, כך רושם פסיעותייך קשור ומדובק עדיין בדרך שהלכת בה]. (כד) כל בעלי החיים רצים ממקום למקום כדי להשיג טרף, או כדי לברוח מהנזק, ולכן אם נביא להם את התועלת במקומם או נרחיק מהם את הנזק, נוכל למונעם מלרוץ במדבר, לא כן הפֶּרֶה, שהוא חמור הבר, לִמֻּד מִדְבָּר – אשר המדבר לימד אותו וְטָבַע בו טֶבַע זה, בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ – שריצתה לשאוף רוח היא תאוות נפשה מצד עצמה, לא מחמת חיפוש אחר תועלת או בריחה מנזק, תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה – מי יוכל להשיב אותה ולהחזירה מריצתה במדבר, מאחר ולומדה כבר לעשות כן אף ללא כל צורך, כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ – רק המבקשים אחריה בחודש הראשון ללידתה, לא יתעייפו, אלא ימצאוה בקלות, כי עדיין לא התרגלה לתאוה זו ויוכלו להשיבה, אך לאחר ההרגל שנטבע בה לא יוכלו להשיבה. (כה) ועתה מבאר את הנמשל לישראל, כי הבוגדת בבעלה עושה כן מחמת שהיא מבקשת לקבל דברים החסרים לה בביתה, אך כאן אירע ההיפך, והרי היא כאשה שבעלה אומר לה, מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף, כי אם תברחי למקום אחר תלכי יחיפה, ואם תשארי בבית יהיו לך מנעלים, וּגְרוֹנֵךְ מנעי מִצִּמְאָה, כי כאן בבית תמצאי יין לשתות, לא כן אם תברחי, תצמאי, וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ – אך את אומרת שהתייאשת מכל אלה, ואינך רוצה מנעלים ויין לשתיה, ולא זו מטרתך בבריחתך, לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים, אהבה עצמית, וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ, לא כדי להרויח דבר, והרי זה כאותו חמור בר הרץ במדבר לא כדי להשיג תועלת, אלא מחמת שהושרש בליבו הטבע לרוץ, וכבר אי אפשר להשיבו מטבעו זה. (כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא – כמו גנב הנתפס, שאינו מתבייש בעצם הגניבה אלא מתבייש רק בכך שתפסוהו וגילו קלונו ברבים, כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה מַלְכֵיהֶם, שָׂרֵיהֶם, וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם, כי לא התביישו כלל במעשיהם הרעים שעבדו עבודה זרה, אלא רק בכך שמחמת כן מצאו אותם צרות ורעות רבות. (כז) כי אינם עובדים את האלילים רק כדי שיהיו כאמצעים בינם לבין ה', שאמנם זהו חטא עבודה זרה, אך נעשה כביכול כדי להשיג תועלת, אלא אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה, וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ, כשם שאמרו על עגלי הזהב 'אלה אלהיך ישראל'. ואילו היו עובדים אותם כאמצעים אל ה', הרי היו פניהם מופנות לה', והעבודה זרה היא כאמצעי ביניהם, והם לא עשו כן, כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף, וְלֹא פָנִים, כי שמו את האליל ככח נשגב מצד עצמו, שאינו שייך להשגחת ה' כלל. וּבְעֵת רָעָתָם לא יתחרטו על מעשיהם, אלא יֹאמְרוּ לה' קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כי ירצו להשיג מה' רק את התועלת והעזרה, אך לא ירצו לעזוב את עבודת האלילים ולחזור אל ה'. (כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ, ומחמת שעשית אותם בעצמך, הרי מוכרח הדבר שיעזרו לך ויגמלו לך טובה על כך שעשית אותם, ואם כן יָקוּמוּ נא ונראה אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, ואינם רחוקים ממך, כִּי הלא כמִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ, יְהוּדָה, ובודאי אין בכוחם להושיעך כלל:

מנהג האשכנזים להוסיף בסיום ההפטרה פסוק זה:

פרק ג (ד) הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה:

מנהג הספרדים להוסיף בסיום ההפטרה פסוקים אלו:  

פרק ד (א) אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה', אֵלַי תָּשׁוּב. וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי, וְלֹא תָנוּד. (ב) וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ: