מסכת נגעים, פרק יא, משנה יב

משנה יב: בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. וְהַמֻּחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם טְמֵאִין. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָמֵא, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ:

משנה יב: בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר מחמת שהיה בו נגע, וצבע האדם את הבגד עד שאין הנגע ניכר בו, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן טְהוֹרִים, כיון שאין הכהן יכול לטמא בגד מספק, אלא רק בגד שהוא ודאי מוסגר. בגד מוסגר שקְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין – חתכו לרצועות הקטנות משלש אצבעות על שלש אצבעות, שאינן מיטמאות בנגעים, הרי הוא טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. וְהַמֻּחְלָט – בגד שנטמא בטומאה גמורה ודינו שריפה, שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם טְמֵאִין, שכיון שכבר נטמא בודאות, אינו נטהר מספק. ואף אם קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, עדיין הוא טָמֵא, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ, שהרי חייבתו התורה בשריפה.