מסכת נגעים, פרק יג, משנה ט

משנה ט: מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן:

משנה ט: נאמר בפרשת נגעי בתים (ויקרא יד מו-מז) 'וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו', הרי שפירטה כאן התורה שני אופני טומאה, א. טומאת 'הבא אל הבית'. ב. טומאת בגדיו של השוכב או אוכל בבית. ומשנתנו מבארת שטומאת בגדים זו היינו כאשר האדם לבוש בהם, אך בגדים (ושאר חפצים) הבאים אל הבית בפני עצמם, דינם שונה. ומבארת את שיעור הזמן שבו נטמאים הבגדים כאשר האדם לבוש בהם. מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע, המטמא את כל הנכנס אליו, וְכֵלָיו – בגדיו מונחים עַל כְּתֵפוֹ דרך משא, ולא דרך לבישה, וְאינו נעול בסנדליו, ואין טבעותיו על אצבעותיו, כדרכם, אלא סַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד, כיון שנאמר 'והבא אל הבית יטמא', ואף בגדים, סנדלים וטבעות נחשבים כמי ש'באו' בפני עצמם אל הבית, והרי הם טמאים מיד. אבל אם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו (-בבגדיו), וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו (-באצבעותיו, כדרכן), שבאופן זה הבגדים והסנדלים והטבעות אינם נחשבים כמי ש'באו' בפני עצמם אל הבית המנוגע, אלא הם טפלים לאדם הלובשם, רק הוּא עצמו טָמֵא מִיָּד, וְאילו הֵן נשארים טְהוֹרִין, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה האדם הלובשם שיעור זמן שיש בו כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס (-חצי ככר לחם), פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעֹרִים, שמתוך שהיא עריבה היא נאכלת מהר, כאשר האדם מֵסֵב, והיינו שקבע עצמו לאכילה ואינו פונה לדברים אחרים, וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן, שמתוך שאכילתו טעימה הרי הוא ממהר בה, והיינו כיון שכתבה התורה לשון 'האוכל בבית' ללמד שרק אם שהה שיעור זמן של אכילה הרי הוא צריך לכבס בגדיו, ובכך שנאמר 'השוכב בבית' לימדה התורה שאכילה זו צריכה להיות דרך הסיבה (הדומה לשכיבה), אך אם לא שהה שיעור זמן זה לא נטמאו בגדיו.