מסכת מגילה, פסקי הלכות, פרק ג (א)
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. מעלים בקודש, ואין מורידים, ולכן המוכר דבר שבקדושה יכול לקנות בדמים אלו רק דבר קדוש כמותו, או קדוש יותר ממנו, אך לא דבר שקדושתו פחותה. ואפילו בשארית הדמים אסור לקנות דבר שקדושתו פחותה, אלא אם כן התנו על כך שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר.
ב. סדר דרגות הקדושה בדברים השייכים לציבור: בית כנסת, ארון קודש לספר תורה, מטפחות של ספר תורה, ספרי חומשים נביאים וכתובים, וספר תורה, שהוא הקדוש ביותר.
ג. רחובה של עיר, הגם שמתפללים שם לעיתים, כגון בתעניות ומעמדות, אין בו קדושה כלל.
ד. ההיתר למכור בית כנסת הוא רק בכפרים, שבית הכנסת משמש רק את דרי הכפר ונחשב כרכוש פרטי, אבל בית כנסת שבעיר גדולה נחשב הוא כשייך לכל ישראל שבכל העולם, ואין בני העיר רשאים למוכרו אפילו אם אינם מורידים את קדושת דמיו]. ואם יש שם אדם חשוב, שכל הבאים לשם באים מחמתו, ניתן למוכרו על דעתו.
ה. אם מוכרים את בית הכנסת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים לעשות כן אפילו על דעת להשתמש בדמים לדברי חול.
ו. כשרוצים לבנות בית כנסת חדש במקום הישן, יש לבנות תחילה את החדש ואחר כך לסתור את הישן, ולא להיפך. אמנם אם יש חשש סכנה ומפולת בישן, מותר לסותרו תחילה ואחר כך לבנות את החדש.
ז. אסור להשכיר או למשכן בית כנסת, כיון שקדושתו נשארת עליו, ובינתיים משתמש בו השוכר או המלוה שימושי חול. והוא הדין בלבינים שהיו בנויות בבית הכנסת והוציאום משם, שאסור להלוותם או למשכנם. אבל לבינים חדשות, שעדיין לא השתמשו בהם לבניית בית כנסת, מותר להלוותם, כיון שעדיין לא חלה עליהם קדושה.
ח. שבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, רשאים גם לתת במתנה את בית הכנסת, כיון שאם עשו כן בודאי היתה להם מאותו אדם טובת הנאה השוה ערך זה, והרי זו כמכירה.
ט. תשמישי מצוה, כגון סוכה, לולב, ציצית ושופר, מותר להשליכם לאשפה לאחר שהשתמשו בהם למצוותם.
י. תשמישי קדושה, כגון ארגזים המיוחדים לשמירת ספרי תורה תפילין ומזוזות, ונרתיקיהם, ורצועות של תפילין, ותיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה בו, יש לגונזם לאחר השימוש בהם.
יא. ארון קודש שנשבר, מותר לעשות משבריו ארון קודש קטן יותר, אך אסור לעשות ממנו תיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה, כיון שזו הורדה בקדושתו.
יב. תיבה שמניחים עליה את ספר התורה בעת הקריאה, שנשברה, מותר לעשות ממנה תיבה קטנה, אך אסור לעשות ממנה מדרגה לכסא זה, שזו הורדה מקדושתה.
יג. יריעה שפורסים על ארון הקודש, ולפעמים פורסים אותה על התיבה ומניחים עליה את ספר התורה, דינה כתשמיש קדושה, וטעונה גניזה.
יד. מטפחות של ספרי תורה שהתיישנו ובלו, עושים מהם תכריכים למת מצוה, וזו היא גניזתם.
טו. ספר תורה שבלה, גונזים אותו בכלי חרס השומר עליו, סמוך לתלמיד חכם ששנה הלכות, גם אם לא שימש תלמידי חכמים.
טז. מותר לשנות בית כנסת ולעשותו בית מדרש, שקדושתו גדולה יותר. אך אסור לשנות בית מדרש לבית כנסת, שקדושתו פחותה.
יז. מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה, חומשים נביאים וכתובים. אבל אסור להניח ספרי חומשים נביאים וכתובים על גבי ספר תורה.
יח. אין מוכרים ספר תורה אפילו אם עושה כן כדי לקנות בדמיו ספר חדש.
יט. מותר למכור ספר תורה כדי ללמוד תורה או כדי לישא אשה.
כ. אסור למכור ספר תורה אפילו אם אינו צריך אותו, כגון שיש לו כמה ספרים.
כא. אפילו אדם שאין לו מה לאכול, אם מכר ספר תורה, או שמכר את בתו לאמה, אינו רואה סימן ברכה מאותם מעות לעולם.
כב. אם גבו מעות מהציבור כדי לקנות דבר שבקדושה, ונותר ממון שלא הוצרכו לו, מותר להשתמש בשאר אפילו לצורכי חולין.
כג. בני עיר אחת שהלכו לעיר אחרת והתחייבו שם על צדקה, נותנים אותו מיד לגבאי של העיר שהם נמצאים בה, מפני החשד, וכשעוזבים את העיר מחזיר להם הגבאי את הכסף ונותנים אותו לעניי עירם. אמנם אם יש שם תלמיד חכם העוסק בצרכי הציבור, משאירים את כספי הצדקה בידו, ואינם נוטלים אותם לעירם.
כד. אדם יחיד שהלך לעיר אחרת והתחייב שם על צדקה, נותן אותה לעניי אותה העיר, ולא לעניי עירו.
כה. מותר למכור תשמישי קדושה של רבים אפילו ליחיד ואין זה נחשב כהורדה בקדושתם.
כו. מותר למכור בית כנסת לכל צורך שהוא, מלבד בית המרחץ, בית עיבוד עורות, בית הטבילה ובית הכסא.
כז. בית כנסת שחרב נשאר בקדושתו, ולכן אין משתמשים בו לצורכי חול, כגון הספד של אדם רגיל, הכנת חבלים, פריסת מצודות ושטיחת פירות על גגו.
אין עוברים דרכו כדי לקצר את הדרך. אך אם נכנס לצורך, מותר לו לצאת מהפתח האחר ולקצר את דרכו.
כח. אם עלו בו עשבים אין לתולשם, כדי לגרום עוגמת נפש לרואים זאת, שמא יתעוררו לבנותו מחדש. אמנם מותר לתולשם ולהשאירם במקומם.
(ספר יוחסין)
