372. משא ומתן

יָדוּעַ שֶׁהַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשּׁוֹאֲלִים אֶת הָאָדָם בְּיוֹם הַדִּין הִיא 'נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה?', וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם הָאוֹמְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, וְהָרוֹצֶה לְהִתְנַהֵג בְּיֹשֶׁר וּבֶאֱמוּנָה – לֹא יוּכַל לֶאֱכוֹל אֲפִילוּ פַּת בְּמֶלַח, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נַעֲשָׂה כְּהֶתֵּר לַעֲשׂוֹת עַוְלָה, וּלְדַבֵּר כָּזָב, וּלְהוֹנוֹת וְלִגְנֹב וְלִגְזֹל, וּלְהַשִּׂיג גְּבוּל, וְכָהֵנָּה רָעוֹת רַבּוֹת, מִלְּבַד בִּטּוּל תּוֹרָה וּתְפִלּוֹת בְּצִבּוּר וְחִלּוּל שַׁבָּת וְכַדּוֹמֶה, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב לִהְיוֹת נִחָם עַל הָרָעָה, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מִיּוֹם הַדִּין.

וְאָדָם נִכָּר בְּכִיסוֹ, כִּי הַמַּאֲמִין בַּה' שֶׁהוּא הַנּוֹתֵן כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, וְשֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִפִּי עֶלְיוֹן, לֹא יַאֲמִין שֶׁעַל יְדֵי עוֹבְרוֹ אֶת פִּי ה' יַצְלִיחַ אֶת דְּרָכָיו, הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר, וְאִם נִרְאָה שֶׁהוּא מַצְלִיחַ – בְּוַדַּאי וּבְלִי שׁוּם סָפֵק שֶׁיִּהְיֶה זֶה עֹשֶׁר הַשָּׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, מִלְּבַד עָנְשׁוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׁמוּר לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

וְאִם תִרְאֶה אָדָם יָשָׁר, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִים, חָלִילָה לְהַאֲמִין שֶׁהוּא מַפְסִיד מֵחֲמַת הַנְהָגָתוֹ הַיְּשָׁרָה, אֶלָּא יֵשׁ לְכָךְ סִבָּה אַחֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם. וְהַמַּאֲמִין בַּה' בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, יַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, כָּל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. וְכָל מַעֲשֵׂי ה' הַכֹּל לְטוֹבָה, לְמַעַן יִיטַב לוֹ בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהֵן אֱמֶת, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, אֲבָל לֹא הָאֱמוּנָה הִיא הָעִקָּר, וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁיְּהֵא מוֹרֶה עַל הָאֱמוּנָה.