מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 31

פרק זה פותח בהלכות קריאת המגילה וברכותיה, ובהמשכו יבוארו דיני קריאת התורה ושליח ציבור:

משנה

הַקוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בפורים, יכול לקרותה בין כשהוא עוֹמֵד וּבין כשהוא יוֹשֵׁב. קְרָאָהּ אֶחָד, או אפילו קְרָאוּהָּ שְׁנַיִם יחד, יָצְאוּ השומעים ידי חובה, ובגמרא יבואר דין זה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. ומקום שנהגו שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ, ובגמרא יבואר באיזו ברכה מדובר.

עתה מבארת המשנה את אופן קריאת התורה בציבור: בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וּבְמִנְחָה בְּשַׁבָּת, קוֹרִין שְׁלשָׁה בני אדם בספר התורה, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֵן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם, וּבימים אלו אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. וְהַפּוֹתֵחַ וְחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, כלומר, הקורא ראשון מברך את הברכה שלפני הקריאה ('אשר בחר בנו'), והקורא האחרון מברך את הברכה שאחרי הקריאה ('אשר נתן לנו'), ושאר הקוראים אינם מברכים כלל. (ובגמרא יבואר מדוע עתה נוהגים שכל העולים מברכים).

גמרא

שנינו במשנה, 'הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב'. תָּנָא בברייתא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה, שהקורא בתורה בציבור צריך לעמוד, ואינו רשאי לשבת. מבררת הגמרא, וּמְנָּא לָן דין זה דְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר קְרָא בדברי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, כשעלה להר סיני ללמוד תורה (דברים ה כז) 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'.

דין נוסף הנלמד מפסוק זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מִנַּיִן לָרַב שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה וְיִשְׁנֶה לְתַלְמִידָיו היושבים עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי', ומשמעות לשון 'עימדי' היא כביכול הקדוש ברוך הוא, שלימד תורה את משה, עמד גם הוא כמשה.

שנינו במשנה, 'קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יצאו'. תָּנָא בברייתא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתּוֹרָה, שאם קראו שנים קריאת התורה, לא יצאו השומעים ידי חובתן. וכן תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בַּתּוֹרָה, אֶחָד קוֹרֵא את הפסוק, וְאֶחָד מְתַרְגֵּם אותו ללשון ארמית, שאותה הכירו גם הנשים ועמי הארץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, כיון שקשה לשמוע שני קולות כאחד, ויש צורך שישמעו הכל את מצוות התורה בבירור. וּבִקריאת הנָבִיא, אֲפִילוּ אֶחָד קוֹרֵא וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, כיון שבפסוקי הנביאים אין עניני מצוות, ואין הכרח שישמעו ויבינו זאת גם הנשים ועמי הארץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם קוֹרִין וּשְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין, כיון שאז אפילו האנשים, המבינים את לשון הקודש, לא ישמעו את הדברים היטב. וּבִמְגִלָּה – בקריאת מגילת אסתר בפורים, אֲפִילוּ עֲשָׂרָה קוֹרִין וַעֲשָׂרָה מְתַרְגְּמִין. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם ההיתר במגילת אסתר שיקראו ויתרגמו אפילו עשרה, כֵּיוָן דַּחֲבִיבָא לְהוּ יְהָבוּ דַּעְתַּיְהוּ – מאחר וקריאת המגילה חביבה על השומעים, נותנים הם דעתם ושומעים גם כשיש כמה קוראים ומתרגמים (וגם לכתחילה מותר לעשות כן, ולשון 'יצאו', שמשמעה בדיעבד, לאו דוקא (ר"ן)).