מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 32

שנינו במשנה, 'מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שברכת המגילה תלויה במנהג המקום, אֶלָּא בברכה שלְאַחֲרֶיהָ, אֲבָל ברכה שלְפָנֶיהָ חַיָּב לְבָרֵךְ בכל מקום, ואין זה תלוי במנהג, והטעם לכך, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׁיָּתָן – לפני עשייתן. מבררת הגמרא, וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי – ומהיכן יש ללמוד שלשון 'עוֹבֵר' שאמר רב לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוּמֵי הוּא – לשון הקדמה היא, והיינו שצריך להקדים את הברכה למצוה, דִּכְתִיב (שמואל ב' יח כג) 'וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי', והיינו שהלך לפניו.

מבררת הגמרא, לְפָנֶיהָ – לפני קריאת המגילה, מַאי – מה הוא מְבָרֵךְ. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב שֵׁשֶׁת מִקַּטְרוֹנְיָא, אִקְּלַע לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת – הזדמן לפני רב ששת בפורים, וּבָרִיךְ מנ"ח סִימָן – ובירך שלש ברכות, שסימנם מנ"ח, והיינו על מקרא מגילה, שעשה ניסים, ושהחיינו.

מבררת הגמרא, לְאַחֲרֶיהָ – לאחר קריאת המגילה, בְּאַתְרָא דִּנְהִיגֵי – במקום שנוהגים לברך, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח הברכה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, 'בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, בָּרוּךְ הַנִּפְרָע לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם'. רָבָא אָמַר, צריך לחתום בנוסח 'ברוך אתה ה' הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ'. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ – לכן, כיון שיש מחלוקת בנוסח החתימה, נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – יש לומר את שתי הנוסחאות ואומר 'ברוך אתה ה' הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע'.

שנינו במשנה, 'בְּשֵׁנִי, וּבַחֲמִישִׁי, בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה'. מבררת הגמרא, הָנֵי – אותם שְׁלֹשָׁה, כְּנֶגֶד מִי תיקנום. ומבארת, אָמַר רַבִּי אַסִּי, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים, לְוִיִּים, וְיִשְׂרְאֵלִים, הראויים לקרוא בתורה.

דין נוסף: אֵין פּוֹחֲתִים מִלקרוא לכל הפחות עֲשָׂרָה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שנים קוראים שלשה פסוקים כל אחד, והשלישי קורא ארבעה פסוקים. ופסוק של 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר' עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן של עשרת הפסוקים, אף על פי שאין ללמוד ממנו דבר.

והקשו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ד ה"ב) על דין זה, וְהָא אִיכָּא – והרי יש את פָּרָשַׁת עֲמָלֵק, שאינה אלא תשעה פסוקים (שמות יז ח-טז), וקוראים פרשה זו בפורים. וּמְשַׁנֵּי – ותירצה שם הגמרא, שַׁאנִי הָתָם – שונה הדבר שם, בקריאה זו של פרשת עמלק, דְסָלִיק עִנְיָנָא – שמסתיים שם הענין, ולכן אין מוסיפים פסוק כדי להשלים לעשרה, כיון שהפסוק הבא יהא מענין אחר. וְאִיבָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך תירוץ אחר, שַׁאנִי הָכָא – שונה הדבר כאן, בפורים, שקוראים את פרשת עמלק הגם שהיא רק תשעה פסוקים, כיון שֶׁהוּא סִדּוּרוֹ שֶׁל יוֹם – זהו ענין הקריאה של יום זה, ואין ראוי להוסיף פסוקים שאינם שייכים לאותו ענין.

מבררת הגמרא, וְהָנֵי – ואותם עֲשָׂרָה פְּסוּקִים שאין פוחתים מהם בקריאת התורה, כְּנֶגֶד מִי תיקנום. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, והם עשרה אנשים הבטלים ממלאכתם כדי להיות מצויים תמיד בבית הכנסת לתפילה, והציבור מפרנס אותם. רַב יוֹסֵף אָמַר, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, והיינו כל הפסוקים שנאמר בהם 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים', כגון (בראשית א ג) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר', וכיוצא בזה. תמהה הגמרא, וְהָא תִּשְׁעָה הָווּ – והרי יש רק תשעה פסוקים שנאמר בהם 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים', ולא עשרה. מתרצת הגמרא, הפסוק (בראשית א א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', נַמִּי מַאֲמָר הוּא – גם הוא נחשב 'מאמר' שעל ידו נברא העולם, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בתהילים (לג ו) 'בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ', ומאחר ולא מצאנו פסוק שנאמר בו 'ויאמר אלוקים יהי שמים וארץ', על כרחך יש ללמוד מהפסוק 'בראשית' שהיה 'מאמר' לענין זה.