מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 40

הרי"ף מביא עתה את סדר הקדימויות בקריאת התורה, כמבואר במסכת גיטין: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (גיטין נט.) אֵלּוּ דְּבָרִים אָמְרוּ חכמים שיש לעשותם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם וְכו', כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְתַנְיָא בברייתא בענין זה, נאמר בפסוק לגבי הכהן (ויקרא כא ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', ומלשון 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' יש ללמוד שיש לכבדו לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בכל דבר כבוד, בין לקרוא ראשון בתורה, ובין לדבר ראשון בישיבה, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן – אם בא לחלוק עם ישראל, יכבדנו הישראל ליטול איזה חלק שירצה.

אָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – מקובל בידינו דין זה, אם אֵין שָׁם כֹּהֵן, נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה, כלומר, התבטל סדר העליות, ואין לוי קורא כלל (ויש אומרים שאין סדר לדבר, ואפשר להקדים את הישראל לפני הלוי).

וְאָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – מקובל בידינו דין זה, אִם אֵין שָׁם לֵוִי, כֹּהֵן קוֹרֵא, כְּלוֹמַר, חוזר הכהן וקורא בִּמְקוֹם לֵוִי. וְדַוְקָא אוֹתוֹ כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן הוּא שֶׁקּוֹרֵא שֵׁנִית בִּמְקוֹם לֵוִי, ולא כהן אחר, והטעם לכך, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא, מִשּׁוּם פְּגָם מִשְׁפַּחַת רִאשׁוֹן, שיאמרו שהראשון היה כהן פגום, ולכן העלו אחריו כהן אחר (אמנם אין כאן חשש פגם לשני, כיון שגם אם הוא כהן פגום, הרי ודאי אינו לוי, וממילא לא יסברו שהוא פגום אלא שהראשון היה פגום). וכן לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא, מִשּׁוּם פְּגָם שְׁנֵיהֶם, שיהיו שיסברו שהראשון היה פגום ולכן העלו לוי אַחֵר אחריו, ויהיו שיסברו שהשני פגום, ולכן העלוהו אחרי לוי, בתורת ישראל (ואמנם הנשארים בבית הכנסת כל הקריאה יראו שהכהן והלוי עלו למנין הקרואים, ויבינו שאינם פגומים, אך חששו שהנכנסים והיוצאים באמצע הקריאה יסברו שיש בהם פגם).

שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָּלִילָא – בני ארץ הגליל לְרַבִּי חֶלְבּוֹ, אַחֲרֵיהֶם – אחרי הכהן והלוי, מִי קוֹרֵא – מהו סדר העולים. לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא היתה ביד רבי חלבו תשובה לשאלתם, אָתָא שַׁיְילֵהּ – בא ושאל שאלה זו לְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, אָמַר לֵיהּ רבי יצחק נפחא, אַחֲרֵיהֶן קוֹרֵא תַּלְמִיד חָכָם הַמְמֻנֶּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִין לְמַנּוֹתָן פַּרְנָסִין עַל הַצִּבּוּר, והיינו מי ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום, ויודע להשיב. וְאַחֲרֵיהֶן קוראים בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבִיהֶן מְמֻנִּין עַל הַצִּבּוּר, משום שיש בכך כבוד לאבותיהם, וְאַחֲרֵיהֶן רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת – ממונים על בית הכנסת, וְאחריהם כָל אָדָם. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, אֵין קוֹרִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, ואף שהם כתובים על קלף ובגלילה, כיון שאין כתוב בהם אלא חומש אחד, וקוראים רק בספר שכתובים בו כל חמשת חומשי התורה, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר, שאין זה כבודו לקרוא בספר שאין בו את כל חמשת החומשים.

הרי"ף מביא עתה את סוגיות הגמרא במקומות אחרים בעניין קריאת התורה ועניית אמן: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד (ברכות מה.), אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא, מִנַּיִן לָעוֹנֶה 'אָמֵן' שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ את אותה הברכה שעליה הוא עונה אמן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לד ד) 'גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו', ומשמעות לשון 'יחדיו' היינו שיהא הקול של כולם שוה.