מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 13

שנינו במשנה, 'וְעוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת, מַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֶׂה אוּמָּן'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נחשב המעקה כמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט. רַב יוֹסֵף אָמַר, בְּהוּצָא וְדַפְנָא – במיני ענפים, בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו, צָר בִּצְרוֹר – רשאי לבנות את המעקה באבנים, וְאֵינוֹ טָח בְּטִיט.

שנינו במשנה, 'שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין ומעגילין אותן במעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים'. תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, הרי אפילו בְּמַעֲגֵלָה, שהוא עץ עגול המיועד להחלקת הטיט, אֲמַרְתְּ שָׁרֵי – אמרה המשנה שמותר להשתמש, בַּיָּד וּבָרֶגֶל מִבַּעְיָא – וכי יש צורך לומר שמותר לעשות כן ביד או ברגל. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה, שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין, וּמְעַגְלִין אוֹתָן כְּעֵין מַעֲגֵלָה – כדרך שעושים במעגילה, שטח את הטיט יפה יפה, אך אין עושים זאת בכלי ממש, אלא בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בְּמַחֲצָלִים, שהוא כלי ברזל שניתן להחליק בו את הטיט, אף שאינו מיוחד לכך, וכל שכן שלא יעשה כן במעגילה, שהוא כלי המיוחד לכך (מאירי).

אָמַר רָבִינָא, כְּמַאן מַדְלִינַן הָאִידְּנָא קִיבּוּאָתָא דְּדַשֵּׁי – כדעת מי אנו סוברים, שאנו נוהגים לתקן ולחזק את משקוף הדלת, שהתרופפו ויצאו המסמרים שבו, בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – בחול המועד, וְלֹא בָּעֵינַן שִׁנּוּי בְּדָבָר הָאָבֵד – ואין אנו מצריכים לעשות זאת בדרך שינוי, מאחר וזהו דבר האבד, שאם לא יתקננו מיד יוכלו גנבים להכנס לביתו, הרי זה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר להלן (פ"ב) לגבי מי שלא הספיק להוציא את יינו מהבור לפני חול המועד, ואם ישאר שם יתקלקל, שׁוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף (-סותם את החבית) כְּדַרְכּוֹ, ללא שינוי, וְקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – ומקובל בידינו שהלכה כמותו, שאין צריך שינוי בעשיית מלאכת דבר האבד.

שנינו במשנה, 'כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: בָּעיר פוּמְבְּדִיתָא, לְבָאֵי כַּוַארֵי – התייבש הנהר בחול המועד ונשארו דגים רבים על קרקעיתו, אַזוּל כּוּלֵּי עָלְמָא צַיוּד וְאַיְיתוּ כַּוַארֵי – הלכו כל בני העיר וצדו את הדגים שהיו שם, שָׁרָא לְהוּ רָבָא לְמִמְלַח מִינַיְיהוּ – התיר להם רבא למלוח את הדגים בחול המועד, אף שלא היו מיועדים לאכילה בחול המועד. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרבא, כיצד התרת להם למלוח את הדגים במועד, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי שנינו במשנה שרק כְּבָשִׁין שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן, ואילו דגים אלו נמלחים במלח רב, ואינם ראויים לאכילה במועד, אלא רק לאחר זמן רב. אָמַר לֵיהּ רָבָא, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דְּאֲכִילָה אַיְיתִינְהוּ – כיון שעיקר הבאת הדגים היתה לצורך אכילתם במועד, אלא שנותרו להם דגים רבים שלא ייאכלו במועד, וְאִי שָׁבֵיק לְהוּ – ואם יניחו אותם כך, ללא מליחה, פָּסְדֵי – יופסדו ויתקלקלו, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאֲבוּדָה דָּמֵי – הרי זה כסחורה אבודה, וְשָׁרוּ – ומותר להם למלוח את הדגים ולהנצל מהפסד. ולפי לשון זו ההיתר היה רק מחמת שעיקר הליכתם מתחילה היתה לאסוף את הדגים לאכילה, אבל אם היו הולכים לכתחילה לאסוף את הדגים על מנת למולחם ולהשהותם לאחר המועד, היה הדבר אסור.

מביאה הגמרא לשון אחרת במעשה זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שכך היה המעשה, לאחר שיבש הנהר ונותרו דגים רבים בקרקעיתו, שָׁרָא לְהוּ רָבָא לְמֵיזָל וּמֵיצַד וְאַיְתוּיֵי וּמִמְלַח – התיר להם רבא ללכת לכתחילה כדי לצוד את הדגים, להביאם לעיר ולמולחם לצורך אחר המועד. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא אֲנָן תְּנָן שרק כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן, והרי את הדגים הללו לא יוכלו לאכול במועד, מחמת שהם מלאים מלח, ורק לאחר זמן רב אפשר לאוכלם. אָמַר לֵיהּ רבא, הַנֵּי מִתְאַכְלֵי אַגַּב אִיצְצָא – ניתן לאכול דגים אלו במועד על ידי שסוחטים אותם במכבש מהמלח שבהם, וראויים הם לאכילה. כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל – כמו מעשה זה שהיה אצל שמואל, דעֲבַדוּ שִׁיתִּין אִיצְצָא – שסחטו עבורו את הדג שישים פעמים, להוציא ממנו את המלח, וְאָכֵיל – ואכלו. ואף שבמקרה זה בודאי לא ייאכלו כל הדגים במועד, מכל מקום כל דג ודג ראוי לאכילה, והרי זו הערמה המותרת אפילו ביום טוב, וכל שכן בחול המועד.

סְלִיקוּ לְהוּ מַשְׁקִין