יז וְסִֽיסְרָא֙ נָ֣ס בְּרַגְלָ֔יו אֶל־אֹ֣הֶל יָעֵ֔ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י כִּ֣י שָׁל֗וֹם בֵּ֚ין יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־חָצ֔וֹר וּבֵ֕ין בֵּ֖ית חֶ֥בֶר הַקֵּינִֽי׃ יח וַתֵּצֵ֣א יָעֵל֮ לִקְרַ֣את סִֽיסְרָא֒ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו סוּרָ֧ה אֲדֹנִ֛י סוּרָ֥ה אֵלַ֖י אַל־תִּירָ֑א וַיָּ֤סַר אֵלֶ֨יהָ֙ הָאֹ֔הֱלָה וַתְּכַסֵּ֖הוּ בַּשְּׂמִיכָֽה׃ יט וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם כִּ֣י צָמֵ֑אתִי וַתִּפְתַּ֞ח אֶת־נֹ֧אוד הֶֽחָלָ֛ב וַתַּשְׁקֵ֖הוּ וַתְּכַסֵּֽהוּ׃ כ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ עֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְהָיָה֩ אִם־אִ֨ישׁ יָבֹ֜א וּשְׁאֵלֵ֗ךְ וְאָמַ֛ר הֲיֵֽשׁ־פֹּ֥ה אִ֖ישׁ וְאָמַ֥רְתְּ אָֽיִן׃ כא וַתִּקַּ֣ח יָעֵ֣ל אֵֽשֶׁת־חֶ֠בֶר אֶת־יְתַ֨ד הָאֹ֜הֶל וַתָּ֧שֶׂם אֶת־הַמַּקֶּ֣בֶת בְּיָדָ֗הּ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ בַּלָּ֔אט וַתִּתְקַ֤ע אֶת־הַיָּתֵד֙ בְּרַקָּת֔וֹ וַתִּצְנַ֖ח בָּאָ֑רֶץ וְהֽוּא־נִרְדָּ֥ם וַיָּ֖עַף וַיָּמֹֽת׃ כב וְהִנֵּ֣ה בָרָק֮ רֹדֵ֣ף אֶת־סִֽיסְרָא֒ וַתֵּצֵ֤א יָעֵל֙ לִקְרָאת֔וֹ וַתֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֣ךְ וְאַרְאֶ֔ךָּ אֶת־הָאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וַיָּבֹ֣א אֵלֶ֔יהָ וְהִנֵּ֤ה סִֽיסְרָא֙ נֹפֵ֣ל מֵ֔ת וְהַיָּתֵ֖ד בְּרַקָּתֽוֹ׃ כג וַיַּכְנַ֤ע אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֵ֖ת יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנָ֑עַן לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כד וַתֵּ֜לֶךְ יַ֤ד בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הָל֣וֹךְ וְקָשָׁ֔ה עַ֖ל יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנָ֑עַן עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר הִכְרִ֔יתוּ אֵ֖ת יָבִ֥ין מֶֽלֶךְ־כְּנָֽעַן׃
– – – – –
(יז) וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, וחשב שיוכל להמלט לשם, כִּי היה שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר, שסיסרא היה שר צבאו, וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.
(יח) וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, סוּרָה אֲדֹנִי, סוּרָה אֵלַי, אַל תִּירָא. וַיָּסַר אֵלֶיהָ סיסרא הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.
(יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם, כִּי צָמֵאתִי. וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ, וַתְּכַסֵּהוּ.
(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ סיסרא, עֲמֹד (-היי עומדת) בפֶּתַח הָאֹהֶל, וְהָיָה אִם אִישׁ יָבֹא, וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ, כי אין מן הנימוס להכנס לאהל אשה כשאין שם איש מבני ביתה, וְאָמַרְתְּ אָיִן.
(כא) וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל – יתד הברזל שתוקעים בארץ עם שולי האהל, וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת – פטיש גדול בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט – בשקט, ורצתה להכות בפטיש על היתד שתיכנס לתוך ראשו, וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, אך לא היה בכוחה להכות בפטיש, ועזר לה ה', וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ – היתד הכבדה צנחה מעצמה על ראשו ובקעה אותו עד שהגיעה לארץ, וְהוּא נִרְדָּם – וכיון שכבר היה רדום, וַיָּעַף – וקודם שנרדם היה עייף, לכן לא הרגיש בדבר, וַיָּמֹת מיד.
(כב) וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ ברק, וְהִנֵּה רואה הוא את סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד תקועה בְּרַקָּתוֹ.
(כג) וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא בלבד אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ואחר כך המשיך להלחם בהם.
(כד) וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ לגמרי אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, וכיון שהיו ישראל באותו דור צדיקים, היתה להם הישועה כל ימי דבורה.
