יום שישי
י' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

מסכת מועד קטן, פרק ב, שיעור 18

שנינו במשנה, 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד'. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא – שאל רבי ירמיה את רבי זירא, אדם שכִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד, וּמֵת קודם שהספיק לעשות מלאכה זו, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ בָּנָיו אַחֲרָיו – האם קנסו חכמים גם את בניו שלא יעשו מלאכה זו במועד, או שכיון שהם לא כיוונו מלאכה זו למועד הרי היא לגביהם ככל מלאכת דבר האבד, שמותר לעשותה בחול המועד.

וכהמשך לספיקו הביא רבי ירמיה שני נידונים דומים, וביאר מדוע אין ללמוד מהם את ההלכה לנידון זה: אִם תִּמְצָא לוֹמַר – אם תרצה לפשוט את הספק לאיסור מספק אחר, לגבי דינו של אדם שצָרַם בְּאֹזֶן בְּכוֹר כדי להטיל בו מום ולהתירו באכילה, וּמֵת הצורם, הרי אפילו אם תאמר ששם קָנְסוּ חכמים גם את בָּנָיו אַחֲרָיו, והבכור אסור גם להם עד שיפול בו מום אחר, אין זו ראיה לכאן, כי יתכן שהטעם שם הוא מִשּׁוּם שזהו אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא, שהרי המטיל מום בבכור עובר באיסור תורה. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר – ואם תרצה לפשוט את הספק לאיסור מדינו של אדם שמָכַר את עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם, שקנסוהו חכמים לפדות את העבד אפילו במחיר גבוה ביותר, וּמֵת, ותרצה לומר ששם קָנְסוּ חכמים גם את בָּנָיו אחריו, גם זו אינה ראיה, מִשּׁוּם ששם הטעם שקנסו את בניו הוא כיון דְּכָל יוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְווֹת – שבכל יום ויום שהעבד נמצא ברשות הגוי, הרי הוא מתבטל מקיום המצוות שהוא חייב בהם. הָכָא מַאי – כאן, בנידון של כיון מלאכתו למועד, מה הדין. וכך הם צדדי הספק, גַּבְרָא קָנְסוּ רַבָּנָן – האם הקנס הוא על האדם עצמו, שלא יעשה בחול המועד את המלאכה שרצה לעשות, וְהָא לֵיתֵיהּ – והרי אדם זה כבר מת, ומותר לבניו לעשות מלאכה זו, ככל דבר האבד. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, מָמוֹנָא קָנְסוּ רַבָּנָן – הטילו חכמים את הקנס על הממון, כלומר על אותה מלאכה, ואסרו לעשותה בחול המועד, וְהָא אִיתָא – והרי המלאכה קיימת בעולם, ואין חילוק באיסור עשייתה בין האדם עצמו לבין יורשיו.

וּפָשַׁט לֵיהּ – ופשט רבי זירא לרבי ירמיה את ספיקו, לְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנָן – רק את האדם עצמו קנסו חכמים שלא יעשה מלאכה זו, אבל לִבְרֵיהּ לֹא קָנְסוּ רַבָּנָן – לא קנסו חכמים את בנו.

מוסיף הרי"ף: וְכֵן הדין לגבי הַצּוֹרֵם בְּאוֹזֶן בְּכוֹר, וּמֵת אותו אדם, וְכן הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם, וּמֵת, גם בשני הנידונים הללו לֹא קָנְסוּ רַבָּנָן לְבָנָיו אַחֲרָיו, אלא יכולים הבנים לשחוט את הבכור, ואינם חייבים לפדות את העבד מיד הגוי. וְהָכֵין אַסְּקוּהָּ לְכָל חֲדָא וַחֲדָא מִינַיְיהוּ בְּדוּכְתָּא – וכך הסיקה הגמרא את ההלכה בכל אחד מספיקות אלו במקומו, וְכֵן הֲלָכָה.

 

משנה

אֵין לוֹקְחִין (-אין קונים) בָּתִּים, וַעֲבָדִים, וַאֲבָנִים, וּבְהֵמָה, אֶלָּא אם כן קניה זו היא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד עצמו. אוֹ אף אם אין הקונה זקוק להם כעת, אם עושה כן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לֹו מַה יֹּאכַל, אם לא יקנו ממנו דברים אלו בחול המועד.

אֵין מְפַנִין כלים או תבואה מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא מהבית לַחֲצֵירוֹ, ובגמרא יבואר דין זה וטעמו. וְאֵין מְבִיאִין כֵּלִים שאין בהם צורך למועד מִבֵּית הָאוּמָּן, ואפילו אם תיקנם האומן קודם המועד, כיון שהרואה זאת יסבור שמסרו לאומן במועד, ותיקנם האומן במועד. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם שמא יגנבו מבית האומן, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, בבית הסמוך לבית האומן. ואם גם שם יש חשש גניבה, יוליכם לביתו בצינעא.

 

גמרא

שנינו במשנה, 'או לצורך המוכר, שאין לו מה יאכל'. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – שאל רבא את רב נחמן שאלה זו, שְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מַהוּ, ומבאר הרי"ף את הספק, כְּלוֹמַר, מַהוּ – האם מותר לִשְׁכּוֹר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁאֵינָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל שְׂכָרוֹ עתה, במועד, מִפְּנֵי שֶׁלולא שכר זה אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא, דִּשְׂכַר פְּעוּלָּה שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, שָׁרֵי – מותר.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?