הגמרא מבארת עתה שנידוי הנעשה מחמת ביזוי כבודו של אדם מסוים, אינו חל בהכרח לכל בני האדם בשווה, אלא רק לאותם שחשיבותם שוה או פחותה למנדה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְנוּדֶּה לָרַב – רב שנידה אדם שהיקל בכבודו, הרי אותו אדם מְנוּדֶּה גם לַתַּלְמִיד. אבל מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד – תלמיד שנידה אדם שהיקל בכבודו, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב – אין רבו של אותו תלמיד צריך לנהוג בו נידוי. אדם המְנוּדֶּה בְּעִירוֹ, הרי הוא מְנוּדֶּה גם בְּעִיר אַחֶרֶת. אבל המְנוּדֶּה בְּעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לְעִירוֹ, כיון שאין כח ושלטון לאנשי עיר אחרת לנדות את האדם על בני עירו. המְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא, הרי הוא מְנוּדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שחשיבות הנשיא יתירה מכל ישראל. אבל המְנוּדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לַנָּשִׂיא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁנִּדָה אדם יחד עם עוד תלמידים, וּמֵת אותו תלמיד, אף אם שאר המנדים התירו את חלקם בנידוי, חֶלְקוֹ של אותו תלמיד אֵינוֹ מוּפָר. מוסיף הרי"ף, וְאוֹקִימְנָא – והעמדנו דין זה לְעֵיל, שאין הכוונה שלעולם אי אפשר להתיר את חלקו של אותו תלמיד, אלא אינו מותר עַד דְּאָתוּ בֵּי תְּלָתָא אַחֲרִינֵי וְשָׁרוּ לֵיהּ – עד שיבואו שלשה אחרים ויתירו את הנידוי.
הגמרא מביאה ברייתא בענין משך הזמן של נידוי ונזיפה של חכם: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין נִדּוּי פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, וְאֵין נְזִיפָה של חכם, והיינו כעס שכועס החכם על האדם אף שאינו מנדה אותו, שצריך הנזוף לנהוג הרחקה ולהשאר בביתו, פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה ימים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – יש לכך רמז בפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב יד) 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים', הרי ש'כלימה' הבאה מחמת כעס של מי שהוא גדול ממנו, נמשכת שבעה ימים.
אָמַר רַב הוּנָא, וְנִדּוּי שֶׁלָּנוּ – של בני בבל, כִּנְזִיפָה שֶׁלָּהֶם – של בני ארץ ישראל, ולכן הנידוי בבבל נוהג רק שבעה ימים. מבררת הגמרא, וּנְזִיפָה שֶׁלָּנוּ – של בני בבל, שהיא קלה מנידוי, כַּמָּה הָוֵי – כמה זמן היא נוהגת, שהרי אין מסתבר שתהא הנזיפה כנידוי, שבעה ימים. משיבה הגמרא, חַד יוֹמָא – נזיפה של בני בבל נוהגת יום אחד בלבד. ומסייעת לכך הגמרא, כִּי הַהִיא אִיתְּתָא דְּהֲוָה יָתְבָה בִּשְׁבִילָא – כמו המעשה שהיה באשה אחת שהיתה יושבת בשביל, קָא פָּשְׁטָא כַּרְעָהּ – והיתה רגלה פשוטה ומונחת לרוחב השביל, חָלִיף צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְלֹא אִיכַּנְעָה מִקַּמֵּיהּ – עבר שם תלמיד חכם, ולא כנסה רגלה מלפניו כדי שיוכל לעבור, אלא נשארה יושבת באופן זה. אָמַר אותו תלמיד חכם, כַּמָּה חֲצִיפָא הָא אִיתְּתָא – כמה חצופה היא אשה זו. אֲתָאִי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באה אותה אשה לפני רב נחמן, לשאול אותו האם עליה לנהוג כמנודה. אָמַר לָהּ רב נחמן, מִי שָׁמַעַתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵיהּ – האם שמעת שאמר בפיו לשון נידוי. אָמְרָה לֵיהּ, לֹא. אָמַר לָהּ רב נחמן, זִילִי נְהִיגִי נְזִיפוּתָא בְּנַפְשִׁיךְ חַד יוֹמָא – לכי ונהגי בעצמך נזיפה יום אחד.
אָמַר רַב הוּנָא, תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדו – נידה אדם שהיקל בכבודו, נִידּוּיוֹ נִדּוּי. והראיה לכך, דְּתַנְיָא בברייתא שהובאה לעיל, מְנוּדֶּה לָרַב, מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד. מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב. ומשמע, לָרַב הוּא דְּאֵינוֹ מְנוּדֶּה – רק לגבי הרב אינו מנודה, הָא מְנוּדֶּה לְכוּלֵּי עָלְמָא – אבל לשאר בני אדם שאינם חושבים יותר מהתלמיד, מנודה הוא, ויש לברר באיזה אופן מדובר, ולְמַאי – מדוע נידה אותו התלמיד, אִילֵימָא לְמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא – אם מדובר שנידה אותו מחמת עבירה שעבר, וְהַכְּתִיב (משלי כא ל) 'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה", כלומר, במקום שנעשה הדבר מפני כבוד ה', אין חילוק בין תלמיד לרב, והכל צריכים לנהוג נידוי באדם שעבר עבירה, אף אם המנדה היה תלמיד. אֶלָּא ודאי מדובר באופן שנידהו התלמיד לִכְבוֹד עַצְמוֹ, על שזלזל בכבודו, שהוא כבוד תלמיד חכם, וגם בזה חל הנידוי.
אָמַר רַב יוֹסֵף, יש ללמוד מדין זה, צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – תלמיד חכם, עָבִיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִלְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ – רשאי לעשות דין לעצמו, בדבר הברור לו ואמנם כל אדם רשאי לעשות דין לעצמו, אך היינו סבורים שתלמיד חכם צריך לנהוג בנחת עם הבריות, ואין ראוי לו לעשות דין לעצמו, ולכן חידש רב יוסף שאף תלמיד חכם רשאי לעשות כן (נמוקי יוסף)].
