מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ג, י – פרק ד, ד

פרק ג, משנה י: גוי הנוהג בעבודה זרה שלו מנהג בזיון, כגון שנטל מהאשירה קיסמים להדלקת אש, או שחתך את הענפים הלחים שלה, או שנטל ממנה מקל או שרביט, או אפילו עלה אחד, הרי זה נחשב שביטלה, ומותרת היא בהנאה. ואם שייפה והחליקה, אם עשה כן לצורכה, לייפותה, אין זה ביטול, אך אם עשה זאת לצורך עצמו, ליטול את הנסורת שלה, הרי זו בטלה.
פרק ד, משנה א: לדעת רבי ישמעאל דרך לעשות מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, ואין מקפידים על סדר האבנים במרקוליס קטן, ולכן כל שלש אבנים הנמצאות בצד מרקוליס גדול, הרי הן אסורות כעבודה זרה, אבל אבן אחת או שתים אינן אסורות. ולדעת חכמים אין דרך לעשות כן, ולכן רק אבנים הסמוכות למרקוליס, שיתכן שנפלו ממנו, אסורות, ואפילו היתה זו אבן אחת, אבל הרחוקות ממנו, שבודאי לא נפלו ממנו, גם אם הם שלש, מותרות.
משנה ב: דברים המונחים על עבודה זרה שלא בדרך כבוד, כגון כסף בארנק התלוי על צוארו, או כסות המקופלת ומונחת על ראשו, מותרים בהנאה. אך אשכולות ענבים עם זמורותיהם, עטרות של שיבולים, יינות, שמנים וסלתות המונחים בכלי זכוכית, וכל דבר שכיוצא בו קרב בבית המקדש, אסור משום תקרובת עבודה זרה.
משנה ג: עבודה זרה שיש לה נכסים, כמו גינה או מרחץ, מותר להנות מהם, אם אינו מחזיק מחמת כן טובה לעבודה זרה. אבל אסור להנות מהם באופן שמחזיק לה טובה, וכל שכן אם משלם לה שכר. ואם היה המרחץ של עבודה זרה ואדם אחר, מותר להנות מהמרחץ אפילו אם מחזיק להם טובה, ובתנאי שלא ישלם שכר.
משנה ד: גוי העושה עבודה זרה, הרי היא אסורה מיד, ואפילו לא עבדה עדיין. ואילו ישראל העושה עבודה זרה אין היא נאסרת עד שיעבדנה בפועל. גוי יכול לבטל עבודה זרה שלו, או של גוי אחר, אך ישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה, לא שלו ולא של גויים. גוי המבטל עבודה זרה, ביטל בכך גם את משמשיה, אך אם ביטל רק את משמשיה, לא ביטל אותה.