פרק סג א מִי־זֶ֣ה ׀ בָּ֣א מֵֽאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ׃ ב מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת׃ ג פּוּרָ֣ה ׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּֽחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי׃ ד כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה׃ ה וְאַבִּיט֙ וְאֵ֣ין עֹזֵ֔ר וְאֶשְׁתּוֹמֵ֖ם וְאֵ֣ין סוֹמֵ֑ךְ וַתּ֤וֹשַֽׁע לִי֙ זְרֹעִ֔י וַֽחֲמָתִ֖י הִ֥יא סְמָכָֽתְנִי׃ ו וְאָב֤וּס עַמִּים֙ בְּאַפִּ֔י וַֽאֲשַׁכְּרֵ֖ם בַּֽחֲמָתִ֑י וְאוֹרִ֥יד לָאָ֖רֶץ נִצְחָֽם׃
֍ ֍ ֍
פרק סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, שזו מלכות רומי השולטת על ישראל, חֲמוּץ בְּגָדִים – בבגדים לבנים ונקיים, ובא מִבָּצְרָה, שזהו יסוד מקום אמונתם הכוזבת של הגויים, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ – בלבוש מלכותו המיוחד לו, צֹעֶה [-סוער ומתרגש] בְּרֹב כֹּחוֹ, ומשיב על כך ה', אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה – אל אנשי בצרה, שתעו באמונתם, באתי לדבר על עניני צדקות, שהם המצוות שבין אדם למקום, והאמונה האמיתית בה', ואל מלכות אדום, הכובשת את ישראל בגלותם, רַב לְהוֹשִׁיעַ – באתי כדי להושיע מידם את ישראל, וה'בגדים' האמורים באדום הם רמז למידותיו של ה', שהוא רחום וחנון, ובמידות אלו בא להושיע את ישראל מיד אדום, להוכיח אותם שינהגו גם הם בחמלה ורחמים. וה'לבוש' האמור בבצרה הוא לבוש מלכותו של ה', ועל ידו יוכיח להם אמונת ה' ואחדותו.
(ב) אך הרואה ממשיך ושואל, מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ הלבנים והנקיים ניראים כְּדֹרֵךְ בְּגַת, שמתאדמים בגדיו מהיין.
(ג) ומשיב על כך ה', פּוּרָה – את הענבים שבגת [המכונה 'פורה'] דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וכשם שתכלית דריכת הענבים בגת היא להוציא מהם יין, כך היתה תכלית הענישה של הגויים להחזירם בתשובה, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי – אך ראיתי שמכל העמים אין מי שרוצה לחזור ולהאמין בה', וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי – בכעסי החיצוני, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי הפנימית, עד שהשחתתי את כולם, וְיֵז נִצְחָם [-דמם] עַל בְּגָדַי, וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי – לכלכתי.
(ד) והטעם שמיהרתי להשחיתם ולא המתנתי להם, כִּי הגיע זמנו של יוֹם נָקָם שבְּלִבִּי, המיוחד להענשת הגויים, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה – והגיעה השנה הראויה לגאול את ישראל.
(ה) וְאַבִּיט, וְאֵין עֹזֵר, כי אין הדור זכאי לגאולה זו, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ, כי אין צדיק שיתפלל עליהם, וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, ללא זכותם של ישראל, וַחֲמָתִי על הגויים הִיא סְמָכָתְנִי.
(ו) וְאָבוּס [-רמסתי את ה]עַמִּים בְּאַפִּי – בכעסי, וַאֲשַׁכְּרֵם – בלבלתי אותם כשיכורים בַּחֲמָתִי, וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם – שפכתי לארץ את דמם.
