פרק סו א כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֨יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנֽוּחָתִֽי׃ ב וְאֶת־כָּל־אֵ֨לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּֽהְי֥וּ כָל־אֵ֖לֶּה נְאֻם־ה֑' וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ וּנְכֵה־ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־דְּבָרִֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק סו (א) פרשה זו היא תוכחה כלפי ישראל שבאותו דור, שחשבו שכיון שבית המקדש קיים ומכפר על עוונותיהם, רשאים הם לעבור עבירות כרצונם ולכפר עליהם אחר כך בהקרבת קרבנות לפני ה', עד כדי שסברו שלא יתכן כלל שייחרב בית המקדש שהוא מקום עבודת ה'. כֹּה אָמַר ה', הרי עצם קיומו של בית המקדש והקרבת הקרבנות שבו, אינם מובנים כלל בשכל האדם, מכמה טעמים, א. כיון שמציאות ה' אינה מוגבלת בגבולות ואינה שייכת למקום אחד, כי הלא הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, כמלך היושב על כסא המשפט ומנהיג את עמו, כך ה' משפיע מן השמים את כל ההשפעות, המשתלשלות ויורדות עד לקצוי הארץ, ואם כן אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי, והלא לא יתכן להגדיר את מציאות ה' למקום מסוים. ב. וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, כי השראת השכינה במקום מסוים מראה כאילו הוא נודד ממקום למקום וצריך למצוא מנוחה במקום מסוים, וזה ודאי לא יתכן במציאות ה'.
(ב) ג. עצם הדבר שבני האדם יבנו את הבית עבור ה', נראה כאילו הם משלימים במעשיהם דבר שהיה כביכול חסר לה', וזה לא יתכן, כי הלא וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, כי האנשים עצמם ופועל ידיהם הכל בא מכח ה', ולא רק תחילת יצירתם נעשתה על ידי ה', אלא וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה – קיומם התמידי של כל הדברים הללו הוא מרצון ה' התמידי, ואם כן איך יעלה על הדעת שיצירי כפיו של ה' יבנו עבורו בית ומקום מנוחה, נְאֻם ה', ואמנם תכלית המקדש והקרבנות שבו היא רק בכך שעושים בני האדם את רצון ה', וההכנעה שמראים בכך שמקיימים את מצוותיו, ולכן, וְאֶל זֶה אַבִּיט, אֶל עָנִי בהנהגתו החיצונית, וּנְכֵה רוּחַ – רוחו שבורה בפנימיותו, וְחָרֵד עַל דְּבָרִי, לשמוע בקול ה' ולעשות רצונו.
