כט מִקּ֨וֹל פָּרָ֜שׁ וְרֹ֣מֵה קֶ֗שֶׁת בֹּרַ֨חַת֙ כָּל־הָעִ֔יר בָּ֚אוּ בֶּֽעָבִ֔ים וּבַכֵּפִ֖ים עָל֑וּ כָּל־הָעִ֣יר עֲזוּבָ֔ה וְאֵין־יוֹשֵׁ֥ב בָּהֵ֖ן אִֽישׁ׃ ל וְאַ֨תְּ שָׁד֜וּד מַֽה־תַּעֲשִׂ֗י כִּֽי־תִלְבְּשִׁ֨י שָׁנִ֜י כִּֽי־תַעְדִּ֣י עֲדִי־זָהָ֗ב כִּֽי־תִקְרְעִ֤י בַפּוּךְ֙ עֵינַ֔יִךְ לַשָּׁ֖וְא תִּתְיַפִּ֑י מָֽאֲסוּ־בָ֥ךְ עֹֽגְבִ֖ים נַפְשֵׁ֥ךְ יְבַקֵּֽשׁוּ׃ לא כִּי֩ ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹֽרְגִֽים׃
֍ ֍ ֍
(כט) מתאר עתה הנביא את אשר יהיה לאחר שכבר כבש האויב את רוב ארץ ישראל, וגם את ירושלים ובנותיה, אך עדיין היו שנשארו במצודת ציון, ועליהם ממשיל משלו ומצייר זאת כעיר שתושביה פוחדים ממלחמה, ומִקּוֹל פָּרָשׁ בודד, וְרֹמֵה [-יורה ב]קֶשֶׁת, הגם שהוא יחיד, ואפילו לא ראוהו אלא רק שמעו את קולו, כבר בֹּרַחַת כָּל הָעִיר, בָּאוּ בֶּעָבִים – ביערות העבים, המכוסים באילנות, וּבַכֵּפִים – ובסלעים הגבוהים עָלוּ כָּל אנשי הָעִיר, עד אשר כל העיר עֲזוּבָה מיושביה, וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ.
(ל) ואמנם לאחר שנמלטו כל אנשי העיר נשארה שם אשה אחת, הבוטחת על יפיה, וחושבת היא שהאויב יחמול עליה ויחמוד את יופיה, ופונה ואומר לה, וְאַתְּ שָׁדוּד – את האשה השדודה, שכבר לקחו לך הכל ונשארו לך רק בגדייך ותכשיטייך, מַה תַּעֲשִׂי, כִּי תִלְבְּשִׁי בגדי שָׁנִי יקרים, כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב – ותתקשטי בתכשיטי זהב, כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ – תיטיבי את עינייך בתמרוקים, הרי לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי, מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים ומה שהם מחפשים אותך אין זה מחמת שהם חומדים את יפייך, אלא רק את נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ, להורגך.
(לא) ומבאר את הנמשל, כי המתבצרים בציון חשבו שיחמול האויב על תפארת ציון והדרה, ולא ישחיתנה, וטעו בזה, כִּי קוֹל כְּחוֹלָה – קול זעקה כשל יולדת שָׁמַעְתִּי, עת צָרָה כְּמַבְכִּירָה – כאשה היולדת בפעם הראשונה, כך גם ציון מעולם לא נכבשה עד עתה בידי שום אויב, קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ, תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ ותאמר, אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים, כי בא לשם נבוזרדן רב טבחים, להרוג בישראל.
