א שֽׁוֹטְט֞וּ בְּחוּצ֣וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֗ם וּרְאוּ־נָ֤א וּדְעוּ֙ וּבַקְשׁ֣וּ בִרְחֽוֹבוֹתֶ֔יהָ אִם־תִּמְצְא֣וּ אִ֔ישׁ אִם־יֵ֛שׁ עֹשֶׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט מְבַקֵּ֣שׁ אֱמוּנָ֑ה וְאֶסְלַ֖ח לָֽהּ׃ ב וְאִ֥ם חַי־יְהוָ֖ה יֹאמֵ֑רוּ לָכֵ֥ן לַשֶּׁ֖קֶר יִשָּׁבֵֽעוּ׃
֍ ֍ ֍
פרק ה (א) לאחר שמתאר הנביא את העונש שיבוא על ירושלים, מבאר הוא את החטאים שמחמתם נגזר על יושביה עונש זה: שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם, כלומר, במקומות שמחוץ לבתים, וּרְאוּ נָא, וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ, במקומות בהם מתאספים אנשים רבים, אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ שנשאר ברחוב או בחוץ, אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט – בזמן שמגיע לשם הדיין הממונה על עשיית המשפט, או הנביא המְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה, וְאֶסְלַח לָהּ, אך אין הדבר כן, אלא בשעה שיוצא לרחוב אחד הנביאים או הדיינים, מיד יסתתרו כולם בבתיהם.
(ב) וְאִם חַי ה' יֹאמֵרוּ – וגם אם תראו שאנשים אלו נשבעים בשם ה' על דין ודברים שיש ביניהם, ונראה הדבר כאילו הם מתנהגים בדרך ישרה של משפטי אמת, וכאילו הם מאמינים בה' ונשבעים בשמו, אין הדבר כן, אלא לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ, הרי שאין ביניהם משפט יושר, וגם לא אמונה בה'.
