מסכת חולין, פרק א, משנה ד
משנה ד: הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בַּשְּׁחִיטָה, פָּסוּל בַּמְּלִיקָה. כָּשֵׁר בַּמְּלִיקָה, פָּסוּל בַּשְּׁחִיטָה:
משנה ד: הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין של הצואר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, ואף לכתחילה מותר לעשות כן. אבל הַמּוֹלֵק את קרבן העוף מִן הַצְּדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, כיון שנאמר (ויקרא ה ח) 'וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ', והצדדים אינם 'מול העורף'.
הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שחתך את המפרקת עד שהגיע לסימנים, שהם הקנה והושט, שְׁחִיטָתוֹפְסוּלָה, כיון שמיד כשחתך את המפרקת, קודם שהגיע לסימנים נעשתה הבהמה טריפה, אבל הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה, וזו עיקר מצוותו [ונקט התנא לשון 'כשרה', משום הדין הקודם, שאמר בו 'פסולה', אך באמת בליקה יש לעשות כן לכתחילה].
הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁרלַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה, אך לכתחילה יש לשחוט בתואר מול פני הבהמה,נִמְצָא, כל אופן הכָּשֵׁר בַּשְּׁחִיטָה, פָּסוּל בַּמְּלִיקָה, ואף אם החזיר את הסימנים אל העורף ומלק, פסו. וכל הכָּשֵׁר בַּמְּלִיקָה, פָּסוּל בַּשְּׁחִיטָה:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
