ד. אם היה אנוס בחליו והרהר כל ברכת המזון בלבו, ועבר האונס, אינו חוזר לברך ברכת המזון. דשמא הלכה כדעת הרמב"ם והריא"ז דהרהור כדיבור דמי, וכבר יצא ידי חובה. והדין כן אפילו באכל ושבע שחיובו בברכת המזון מן התורה. [ואף דספק דאורייתא לחומרא, מכל מקום יש ספק גם לגבי לאו דלא תשא של ברכה לבטלה, שלדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך ברכה לבטלה איסורה מן התורה, וכיון דלא שייך להעמידו על חזקת חיוב שחייב לברך, דאין חזקה מועילה אלא בספק במציאות, אבל לא בספק בדין כמו לגבי הרהור, יש לחוש לברכה לבטלה, ולכן אינו חוזר]. וכל שכן אם הרהר ברכת נפשות בלבו, או ברכת על המחיה, אשר יצר, וכדומה, שאינו חוזר לברך. אבל אם הרהר ברכה ראשונה בלבו, יאמר ברוך שם כבוד וגו', שיש בזה היסח דעת מההרהור, ואחר כך יחזור לברך בפיו. אבל אם היה אנוס וקרא קריאת שמע בהרהור הלב, אם עבר האונס חוזר וקורא קריאת שמע.
