הגמרא מביאה נידון בענין 'שומע כעונה': בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו בני הישיבה שאלה זו מֵרַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא, שָׁמַע האדם ברכה וְלֹא עָנָה אמן, או ששמע את ההלל ולא ענה 'הללויה', מַהוּ – מה דינו, האם יצא ידי חובתו. אָמַר לֵיהּ – השיב להם רבי חנינא בר אבא, חַכִּימַיָּא – החכמים, וְסָפְרַיָּא – הסופרים, מלמדי התינוקות, וּדְרוּשַׁיָא – והדרשנים, וְרֵישֵׁי עַמָּא – וראשי העם, אָמְרֵי – כולם אומרים דין זה, שאם שָׁמַע וְלֹא עָנָה, יָצָא ידי חובתו, ואין הענייה מעכבת. אִיתְּמַר נַמִּי – כמו כן נאמרה מימרא זו, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם [-בשם] בַּר קַפָּרָא, מִנַּיִן לַשּׁוֹמֵעַ שהוא כְּעוֹנֶה, כלומר, שהשומע נחשב כאילו אמר את הדבר בעצמו, שֶׁנֶּאֱמַר (מ"ב כב טז) 'כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר קָרָא הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ' [לשון הפסוק לפנינו, 'אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה'], וקשה, וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן, וַהֲלֹא שָׁפָן הסופר קְרָאָן, דִּכְתִיב (שם כב י) 'וַיִּקְרָא שָׁפָן אֶת הַדְּבָרִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ', אֶלָּא מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את אופן אמירת ההלל: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל – לומר פעמיים את הפסוקים מ'אודך ה" ועד סוף ההלל, יִכְפּוֹל. מקום שנהגו לִפְשׁוֹט – לומר פעם אחת, יִפְשׁוֹט. מקום שנהגו לְבָרֵךְ אַחֲרָיו – אחרי אמירת ההלל, יְבָרֵךְ [ובגמרא יבואר דין הברכה שלפני אמירת ההלל], הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
המשנה דנה עתה בשנת השמיטה, בה אסור לעשות סחורה בפירות שביעית, וכיצד רוכשים את המינים בארץ ישראל בשנה זו: הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית, ומדובר באדם הקונה מעם הארץ לולב ואתרוג, ואף שהלולב אינו קדוש בקדושת שביעית, שהרי אינו ראוי לאכילה, הרי האתרוג קדוש בקדושת שביעית, ועם הארץ חשוד שלא ינהג בדמי האתרוג בקדושת שביעית, ולא יבערם בשעת הביעור, ולכן נוֹתֵן לוֹ המוכר את האֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, ומבליע לו הקונה את שווי האתרוג בדמי הלולב, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ – לקנות ממנו את האתרוג בַּשְּׁבִיעִית, וכמו שהתבאר.
גמרא
הגמרא מביאה ברייתא בענין אמירת ההלל: תָּנָא – שנינו בברייתא, רַבִּי, היה כּוֹפֵל בָּהּ דְּבָרִים, כלומר, מהפסוק 'אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה' היה אומר כל פסוק פעמיים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא היה מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים. מבררת הגמרא, מַאי – מה היה הוא מוֹסִיף. אָמַר אַבַּיֵּי, מוֹסִיף לִכְפֹּל מְ'אֹדְךָ ה" וּלְמַטָּה – והלאה, וכפי שהיה רבי נוהג.
שנינו במשנה, 'מקום שנהגו לְבָרֵךְ אַחֲרָיו, יְבָרֵךְ' וְכוּ'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהברכה על ההלל תלויה במנהג, אֶלָּא בברכה שלְאַחֲרָיו, אֲבָל הברכה שלְפָנָיו, מִצְוָה לְבָרֵךְ, ואין הדבר תלוי במנהג, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׁיָּתָן [-קודם עשייתם].
מבררת הגמרא, מַאי מַשְׁמַע – מהיכן יש ללמוד דְּהַאי – שלשון זו של 'עוֹבֵר', לִישְׁנָא דְּאַקְדּוּמֵי הוּא – לשון הקדמה הוא [ולכן אמרו 'עובר לעשייתם' והכוונה 'קודם לעשייתם'], אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, יש ללמוד זאת מכך דְּאָמַר קְרָא (שמואל ב' יח כג) 'וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי', והיינו שרץ לפני הכושי. אַבַּיֵּי אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד זאת, שנאמר לגבי יעקב אבינו כשפגש את עשיו (בראשית לג ג) 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו'. וְאִיבָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך שיש ללמוד זאת מֵהָכָא – מפסוק זה, (מיכה ב יג) 'וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם'.
משנה
נאמר בתורה 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים', ומבואר בפסוק שהשמחה שבעת ימים היא 'לפני ה' אלוקיכם', כלומר בבית המקדש: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיָה לוּלָב [-ארבעת המינים] נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה ימים, וּבַּמְּדִינָה – בכל ארץ ישראל [וכל שכן בחוץ לארץ], יוֹם אֶחָד – יום טוב ראשון של סוכות, וכמשמעות הפסוק. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ השני, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל אף בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה ימים, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ. וְעוד תקנה התקין רבן יוחנן בן זכאי, שֶׁיְּהֵא 'יוֹם הֶנֶף' כֻּלּוֹ אָסוּר, כלומר, יום ט"ז ניסן שמניפים בו את העומר, והנפה זו היא המתירה באכילה את התבואה החדשה, אמנם לאחר שחרב בית המקדש ואין מניפים את העומר כלל, מצד הדין מותר לאכול מהתבואה החדשה מיד כשהאיר המזרח ביום ט"ז, אמנם חשש רבן יוחנן שכשיבנה בית המקדש במהרה יזכרו האנשים שבשנה הקודמת אכלו את התבואה החדשה מיד בשחרית של יום ט"ז, ויעשו כן גם באותה שנה, ולא יידעו שבשנה הקודמת היה הדבר מותר מחמת שלא הקריבו את העומר, ואילו בשנה זו הדבר אסור עד הקרבת העומר. ומשום כך תיקן שכל יום ט"ז יהא אסור באכילת התבואה החדשה.
גמרא
שנינו במשנה שנתקנו כמה תקנות 'זכר למקדש'. מבררת הגמרא, מְנָא לָן דְּעַבִידְנָא – מנין אנו לומדים שיש לעשות זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק (ירמיה ל יז) כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', ומהלשון 'דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ' יש ללמוד, מִכְלָל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה – משמע שיש צורך לדורשה, ולעשות לה זכר.
