גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל, לגבי סדר הברכות בסוכה, אִיתְּמַר, רַב אָמַר, מברך על הסֻכָּה, והיינו ברכת 'לישב בסוכה', וְאַחַר כָּךְ מברך על ה'זְמַן', והיינו ברכת 'שהחיינו', וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר, מברך תחילה על ה'זְמַן', וְאַחַר כָּךְ מברך על הסֻכָּה, והיינו לישב בסוכה. וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי אָמַר, מברך על הסֻכָּה וְאַחַר כָּךְ על הזְמַן. פוסק הרי"ף את ההלכה, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, מברך על סֻכָּה וְאַחַר כָּךְ על הזְמַן, כלומר, תחילה מברך לישב בסוכה, ואחר כך שהחיינו.
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָיוּ לְפָנָיו מִצְוֹת הַרְבֵּה, מְבָרֵךְ ברכה אחת על כולם, ואומר כך, 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְוֹת', ועושה את כל המצוות שלפניו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מהמצוות בִּפְנֵי עַצְמָהּ את הברכה הראויה לה. אָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שמברך על כל מצוה ומצוה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֶתְרוֹג שבירכו עליו בחג הסוכות, בַּיום השְּׁבִיעִי של החג, אף לאחר שכבר בירך עליו, אֲסוּרָה בהנאה, כיון שהוקצה האתרוג לכל החג, ואף היום השביעי כולו ראוי לנטילת לולב, ואסור הוא בהנאה עד סוף היום, אבל בַּשְׁמִינִי, שאין נוטלים לולב, ואפילו בבין השמשות של שמיני כבר אין ליטול לולב [כיון שזהו ספק מצוה דרבנן, ומקילים בזה לפוטרו], מוּתֶּרֶת. אבל סֻכָּה, אֲפִילוּ בַּשְׁמִינִי אֲסוּרָה בהנאה, כיון שמצוותה כל היום, ואפילו בבין השמשות של שמיני, וכל דבר שהיה מוקצה בין השמשות, נשאר מוקצה לכל אותו היום.
מבררת הגמרא, וּלְדִידַן – ולנו, בני חוץ לארץ, דְּאִית לָן תְּרֵי יוֹמֵי – שיש לנו שני ימים של יום טוב, הֵיכִי עַבְדִּינָן – כיצד יש לנו לנהוג בענין זה. אָמַר אַבַּיֵּי, אֶתְרוֹג, ביום השְׁמִינִי שהוא סָפֵק שְׁבִיעִי, אֲסוּרָה, ואף שביום זה אינו יכול כלל ליטול לולב, שהרי נוהגים בו יום טוב, חששו חכמים שאם נתיר לו את האתרוג בהנאה ביום זה, יסבור האדם שהוא ודאי יום שמיני, ולא ישב בסוכה. וביום התְּשִׁיעִי, שהוא סָפֵק שְׁמִינִי, מוּתֶּרֶת. מכריע הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.
הגמרא ממשיכה לדון בענין ארבעת המינים, מתי דינם כ'מוקצה': אדם שהִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעָה יָמִים של חג הסוכות, ובכל יום מברך על אתרוג אחר, רַב אָמַר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהאתרוגים הללו, יוֹצֵא בָּהּ ידי חובתו, וְאֹכְלָה לְאַלְתַּר – רשאי לאוכלו מיד, כלומר, מותר האתרוג בהנאה מיד, ואינו מוקצה, כיון שמתחילה לא ייחדו אלא לפעם אחת של קיום המצוה. וְרַב אַסִּי אָמַר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹצֵא בָּהּ, ואינו אוכלו עד לסוף אותו היום, וְאֹכְלָה רק לְמָחָר, כיון שכל אחד מהאתרוגים הוקצה לכל אותו היום. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כְּרַב אַסִּי, דְּהָא [-שהרי] רַבִּי יוֹחָנָן קָאֵי כְּוָתֵיהּ – סובר כשיטתו.
הרי"ף דן עתה לגבי ישיבה בסוכה ביום השמיני, בחוץ לארץ, כיון שעושים שם שני ימים טובים, נמצא שאף היום השמיני, שנמנה מהיום הראשון, נחשב כספק, שהרי הוא שביעי ממנין יום טוב שני: וּלְעִנְיַן מֵיתַב [-ישיבה] בְּסֻכָּה בַּשְׁמִינִי, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, מֵיתַב יַתְבִינָן – יושבים אנו בסוכה ביום זה, שהרי הוא אצלינו ספק שביעי, אבל בְּרוּכֵי לֹא מְבָרְכִינָן – אין מברכים 'לישב בסוכה'. וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּלֹא מְבַרְכִינָן – והטעם לכך שאין מברכים, דְּכֵיוָן דְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא, דְּלֹא אֶפְשָׁר לְבָרוּכֵי – שאי אפשר לברך בו 'לֵישֵׁב בְּסֻכָּה', דְּסָתְרוּ אַהֲדָדֵי – שהרי זו סתירה, אִי יוֹם סֻכָּה הוּא, לַאו שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא. וְאִי שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא, לַאו יוֹם סֻכָּה הוּא. וּמִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לָן – ורק משום שיש לנו ספק בדבר, בְּתַרְוַיְיהוּ עַבְדִּינָן לְחוּמְרָא – אנו מחמירים בשני הדברים, יַתְבִינָן – יושבים אנו בסוכה, וְלֹא מְבַרְכִינָן – ואין מברכים על הישיבה בסוכה מספק, וְנוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהָג יוֹם טוֹב, דְּהוּא יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת למנין הימים שמיום טוב הראשון, וְעַבְדִּינָן לְחוּמְרָא – ומחמירים אנו אף לענין זה, להחשיבו כיום טוב.
