יום ראשון
י"ב כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 9, מסכת ביצה, פרק ראשון

 

בזמן המשנה היו חלק מהחנויות עשויות מִקּוּפּוֹת גדולות שאינן מחוברות לקרקע, ובלילה סגורים החלונות של החנויות

בתריסים, וביום מוציאים את אותם תריסים ותולים אותם בחבלים המחוברים לקופות, ושוטחים את הסחורה על גבי

אותם תריסים. משנתנו דנה בדינם של חנויות אלו ביום טוב: בֵּית שַׁמאי אוֹמְרִים, אֵּין מְסלְקִין את התְרִיסִין של החנויות

ביוֹם טוֹב, כדי להוציא משם מאכלים לצורך יום טוב ]והאופן שמותר למכור מאכלים ביום טוב הוא כשהחנוני מכיר את

הקונה, ואינם מזכירים מחיר, אלא סומך עליו שישלם לו לאחר יום טוב[, וטעם האיסור הוא כיון שהם סוברים שיש

'בנין' ו'סתירה' בכלים, ופתיחת התריסים נחשבת כמלאכת 'סותר' האסורה ביום טוב. ובֵּית הִלֵּל מתִירִין אף לְהחְזִיר, כיון

שהם סוברים שאין בנין וסתירה בכלים, ולא רק שמותר לפתוח את התריסים, כדי להוציא את המאכלים, אלא לאחר

שהוצאו המאכלים מותר אף להחזיר את התריסים למקומם. ובגמרא יבואר עוד באילו אופנים נאמרו דינים אלו.

בֵּית שַׁמאי אוֹמְרִים, אֵּין מוֹצִיאִין ביום טוב, לֹא את הקטן, וְ לֹא את הלולָּב, וְלֹא את סֵּפר תוֹרָּה, מרשות היחיד לִרְשות

הָּרבִים, כיון שאין בהם צורך אוכל נפש, ובֵּית הִלֵּל מתִירִין, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.

שנינו במשנה, 'בית שמאי אומרים, אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין'. מבררת הגמרא, מאי תְרִיסִין –

בְּאֵילוּ תריסים עוסקת משנתנו. ומבארת, אָּמר עולָּא, מדובר במשנה ב תְרִיסֵּי חֲנֻיות, דבָּעֵי לְאפוקֵּי תבְלִין שרוצה בעל –

החנות להוציא משם תבלין לצורך האכילה ביום טוב, וטעמם של בית הלל שהתירו אף להחזיר את התריסים למקומם,

כיון דאִי לֹא שָּרִית לֵּי ה לְהחְזִיר אם לא יתירו לו להחזיר את התריסים, לֹא פָּתח כלל, וְאָּתי לְאִימְנועֵי וימנעו האנשים – –

מִשמְחת יום טוב, כיון שלא יסכים החנוני למכור להם דברי מאכל ביום טוב. אֲבל דבָּתי תריסים של קופות הנמצאות –

בתוך הבתים, לֹא אין לסוגרן ביום טוב, דכֵּיון דבִרְשותֵּיה נִינְהו כיון שהקופות נמצאות בתוך רשותו, פָּתח יפתחם כדי – – –

למכור לאחרים מאכלים, וְלֹא מִימְנע ולא ימנע מלמכור אף שאינו רשאי לסוגרם, דכיון שהם בתוך הבית אינו מתיירא –

להשאירם פתוחים.

תנאי נוסף: וכְשיש להן לאותם תריסים צִיר מן הצד, כולֵּי עלְמָּ א לֹא פְלִיגֵּי דאָּסור לדברי הכל אסור לפותחם ולסוגרם, – –

לבית שמאי כיון שיש בניה וסתירה בכלים, ולבית הלל גזירה היא שגזרו חכמים, מחשש שיבוא לתוקעם בחוזקה או על

ידי מסמר )מאירי( ויש בכך משום איסור בניה ממש, ואֲפִילו בתריסים דְחֲנויוֹת, שיש טעם להתיר זאת משום שמחת יום

טוב, מכל מקום הדבר אסור. ותריסים שאֵּין לָּהן צִיר כָּל עִיקר ] כלל[, אלא התריס מונח בחלל החלון, וננעל על ידי –

בריחים הקבועים בכותל הפנימי סמוך לחלון, העוברים בתוך הטבעות הקבועות בחלון )מאירי(, כולֵּי עלְמָּא לֹא פְלִיגֵּי

דשָּרֵּי לדברי הכל מותר לפתוח ולסגור את התריסים, וַאֲפִילו דבָּתֵּי ואפילו בתריסים של בית, שאין בהם טעם מיוחד – –

להתיר משום שמחת יום טוב, מכל מקום כיון שאין בזה חשש איסור כלל, הדבר מותר. כי פְלִיגֵּי ומחלוקת בית שמאי –

ובית הלל היא רק באופן שיש לָּהן צִיר בָּאמְצע, והיינו שיש חור באמצע התריס, ותוחב בו מקל קטן ומחברו בכך לכותל

הקופה, בֵּית שַׁמאי סָּבְרֵּי שהדבר אסור, אף שאין זה בניה וסתירה האסורים, מכל מקום גזְרִינן גזרו בזה חכמים איסור –

מִשום אופן שיש לָּהן צִיר מן הצד, שבזה יש איסור תורה. ובֵּית הִלֵּל סָּבְרֵּי, לֹא גזְרִינן לא גזרו בזה חכמים איסור, כיון –

שאף באופן שיש צירים מן הצד אין בפתיחתם וסגירתם משום איסור תורה, אלא רק חשש שמא יתקע ויעבור איסור,

ולכן באופן שיש ציר באמצע לא גזרו איסור כלל.

אָּמר עולָּא, שְלֹשה דבָּרִים הִתִירו חכמים סוֹפן מִשום תְחִלָּתָּן, כלומר, התירו חכמים איסור מסוים, אף שאין בו עצמו צורך,

רק מחשש שאם לא נתיר אותו ימנעו בני אדם מעשיית מעשה אחר, שיש בו צורך, וְאֵּלו הן, הנחת עור של בהמה

שנשחטה ביום טוב לִפְני הדוֹרְסָּן במקום דריסת רגלי בני אדם, שאם לא נתיר זאת יפסיד האדם את העור וימנע לגמרי –

מלשחוט בהמות ביום טוב. וחֲזָּרת רְטִיה בְמִקְדש החזרת תחבושת הכרוכה על ידו של כהן העובד בבית המקדש, לאחר –

שהסירה כדי לעבוד עבודה ללא חציצה, שאם לא נתיר לו להחזירה לא יסירנה כלל, ולא יעבוד עבודה. ותְרִיסֵּי חֲנֻיות,

שהתירו חכמים להחזירם ביום טוב למקומם אף שאין בהחזרה זו צורך יום טוב, כיון שאם לא נתיר לו זאת, לא יפתח

כלל, ותימנע שמחת יום טוב.

שנינו במשנה, ' בֵּית שַׁ מאי אוֹמְרִים, אֵּין מוֹצִיאִין לֹא את הקטן וְכו' ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית

הלל מתירין'. מבארת הגמרא את טעם המחלוקת, בֵּית שַׁ מַאי סָּבְרֵּי, לֹא אמְרִינן אין אומרים שמִתוֹךְ שהֻתְרָּה הוֹצָּאה –

ביום טוב לְצוֹרךְ , הותְרָּ ה נמי ] גם[ שלֹא לְצוֹרךְ . ובֵּית הִלֵּל סָּבְרֵּי, מִתוֹךְ שהֻתְרָּ ה הוֹצָּאה לְצוֹרךְ , הותְרָּה נמי שלֹא לְצוֹרךְ . –

ומבאר הרי"ף, פֵּירוש 'לְצוֹ רךְ ' האמור כאן, היינו לְצוֹרךְ אֲכִילה, שהותרה מלאכת הוצאה ביום טוב כאשר היא נעשית

לצורך אוכל נפש, ו'ש לֹא לְצורךְ' אין הכוונה שלא לצורך כלל, אלא שלא לצורך אוכל נפש, כְגון קָּטן, וְלולָּב, וְסֵּפר תוֹרָּה,

וְה וא הַׁ דין לְכֵּלִים אחרים שיש בהם צורך לאדם. אֲבָּל אֲבָּנִים וְכיוֹצֵּא בָּהן, שאין בהם צורך כלל, אֲפִילו בֵּית הִלֵּל אָּסְרי. פוסק

הרי"ף: וְכֵּן הֲלָּכה, שכל הוצאה שיש בה צורך קצת לאדם, מותרת ביום טוב, אף שאינה צורך אוכל נפש.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?