גמרא
שנינו במשנה, 'משלחין כלים בין תפורין ובין שאינן תפורים, אף על פי שיש בהם כלאים'. תמהה הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין המשנה לגבי תְּפוּרִין, דחֲזוּ לַמַּלְבּוּשׁ – ראויים הם ללבישה. שֶׁאֵינָן תְּפוּרִים נַמֵי – גם כן מובן הדין, שמותר לשולחם, כיון דחֲזוּ לְכַסוּיֵי – ראויים הם להתכסות בהם, אֶלָּא בגדים שיש בהם כִּלְאַיִם, ואסור ללובשם או להתכסות בהם, לְמַאי חָזוּ – לאיזה שימוש הם ראויים ביום טוב, שמחמת כן מותר לשולחו. מוסיפה הגמרא, וְכִי תֵּימָא – ואם תרצה לומר דחֲזוּ לְמַזְגָא עָלַיְיהוּ – שראויים הם לישיבה על גביהם, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא בדרשת הפסוק (ויקרא יט יט) 'וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ', שדווקא בדרך העלאה על הגוף אסור להשתמש בבגד שעטנז, אֲבָל אַתָּה מַצִיעוֹ תַּחְתֶּיךָ, זהו רק מעיקר דין התורה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, לשבת על גבי בגד שעטנז, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָה אַחַת [-חוט אחד] מבגד השעטנז עַל בְּשָׂרוֹ, ובבגד גדול וגס אפילו חוט אחד יכול לחמם את המקום שהוא נכרך בו על בשרו, ונמצא שנהנה מהכלאיים בדרך לבישה, וכיון שאפילו הישיבה על בגדים אלו אסורה מדרבנן מדוע מותר לשולחם ביום טוב. וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסִיק מִידֵי בֵּינֵי בֵּינֵי – ואם תרצה לומר שמותר לשבת על הכלאיים כאשר יש בגד אחר המפסיק בינו לבין הכלאים, שבאופן זה אין חשש שייכרך עליו חוט מבגד הכלאים, וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל, מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – בשם העדה הקדושה שבירושלים [וזהו כינוי לרבי יוסי בן המשולם ורבי שמעון בן מנסיא (ירושלמי מע"ש פ"ב ה"ט)], אֲפִילוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת המונחות זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְכִלְאַיִם בֵּינֵיהֶן, אָסוּר לִישָׁן עֲלֵיהֶן, ואם כן אף באופן כזה לא ניתן להשתמש בבגד כלאיים. וְאֶלָּא אם תרצה לומר שניתן להשתמש בו בְּתורת וִילוֹן, וְהָאָמַר עוּלָא, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ וִילוֹן (אסור) [טָמֵא] – מקבל טומאה, ומדוע אינו נחשב כקיר מקירות הבית, שאינו מקבל טומאה, מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ, וכיון שנחשב הוא כבגד לענין קבלת טומאה, יש להחשיבו כבגד גם לענין איסור כלאיים.
מתרצת הגמרא, אֶלָּא, מדובר בְּקַשִׁין – בבגדים קשים, שאינם מחממים כלל, ובאופן זה מותר לשכב עליהם, כִּי הָא – וכמו דין זה דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא – אותו לֶבֶד קשה דְּנָרָשׁ – של המקום ששמו נָרָש, שַׁרְיָא – מותר לשבת עליו, כיון שהוא קשה ואינו מחמם כלל, ואין חוט עשוי להימשך ממנו ולהיכרך על האדם היושב עליו. עַרְדְּלִיס – כמין לֶבֶד שהיו מניחים תחת העקב, וּצְרָרֵי דְּזוּזֵי וְדִפְשִׁיטֵי וּדְבִיזְרָנֵי – ומין תיק שהיו מניחים בו מעות וזרעים, גם אם הם עשויים מצמר ופשתן אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם איסור כִּלְאַיִם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ.
הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת נדה, לגבי איסורי כלאיים: גַּרְסִינָן בְּמסכת נִדָּה (סא:), תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם – בגד צמר שיש בו חוט של פשתן, אך אין ידוע היכן הוא אותו חוט וממילא אי אפשר להוציאו ולהכשירו, הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שמא יחזור העובד כוכבים וימכרנו לישראל בחזקת כשרות, ואותו ישראל לא יוכל לדעת שיש בבגד חוט של כלאיים, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מִרְדַּעַת לַחֲמוֹר, מחשש שמא ייקרע בגדו של האדם, ויחתוך חתיכה מהמרדעת ויתפרנה בבגדו, ויתכן שבאותה חתיכה יהיה החוט של הכלאיים, אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת, שהרי המת פטור מן המצוות. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם, צוֹבְעוֹ, וּמֻתָּר, והטעם לכך, דְּעַמְרָא וְכִיתְּנָא לָא סָלֵיק לְהוּ צִיבְעָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – כיון שהצמר והפשתן אינם נצבעים יחד יפה, כיון שהפשתן אינו קולט כל כך את הצבע, כמו הצמר, ואם היה חוט פשתן מעורב בבגד הצמר היה ניכר מיד מחמת הצבע, וְכֵיוָן דְּלָא יָדַע – ומאחר ואין ניכר החוט של הפשתן בבגד על ידי הצבע, אֵימָר מִנְתָּר נְתַר – אנו אומרים שמן הסתם נשר אותו חוט ואיננו מעורב בבגד, ומותר ללובשו.
אָמַר רַב אָחָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּמַר זוּטְרָא, הַאי מַאן דְּאָבַד לֵיהּ חוּטָא דְּכִיתָּנָא בִּגְלִימָא דְּעַמְרָא – מי שהתערב לו חוט של פשתן בבגד של צמר, וְנַתְּקֵיהּ – וניתק את אותו חוט, וְלָא יְדִיעַ אִי נַתֵּיק וְאִי לֹא נַתֵּיק – ואינו יודע אם התנתק כולו או רק חלקו, שַׁפִּיר דָּמֵי – מותר הבגד בשימוש, ואינו צריך לחשוש שמא נשאר חלק מחוט הפשתן בבגד. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון דמִדְּאוֹרַיְיתָא – מעיקר דין התורה, הרי 'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז' אָמַר רַחֲמָנָא – נאמר בפסוק, ומלשון 'שַׁעַטְנֵז' יש ללמוד שאין איסור בדבר עַד שֶׁיְּהֵא הבגד המעורב בצמר ופשתן שׁוּעַ – סרוק יחד, צמר ופשתן, טָווּי – חוטי הצמר וחוטי הפשתן נטוו יחד, וְנוּז – ושיהיו ארוגים יחד, אך בלא זה אין תערובת חוט פשתן אוסרת את הבגד [כך פירש רש"י, אך דעת ר"ת והר"ן ועוד ראשונים שגם אם כל אחד מהמינים סרוק וטווי ושזור בפני עצמו, וחיברם יחד, יש בכך איסור תורה, וסתם בגד אינו שזור ואינו אסור מן התורה], וְרַבָּנָן הוּא דְּגָזְרוּ בֵּיהּ – וחכמים הם שגזרו איסור אף באופן שהיה החוט מעורב ללא סריקה טוויה ואריגה, וְהַאי – ובאופן זה שאנו עוסקים בו, כֵּיוָן דְּנַתְּקֵיהּ – כיון שניתק את עיקר החוט, נַתְּקֵיהּ – אנו מניחים שניתק את כולו, ולא אסרו חכמים דבר זה במקום ספק.
מקשה הגמרא, מַתְקִיף לָהּ – הקשה רַב אַשִׁי על עיקר דין זה, שאין איסור תורה בכלאיים עד שיהיו הצמר והפשתן סרוקים וטוויים וארוגים יחד, וְאֵימָא – שמא נאמר שאין זו כוונת התורה בלשון 'שעטנז', אלא די בכך שיהא אחד מהדברים, אוֹ שׁוּעַ, אוֹ טָווּי, אוֹ נוּז, וממילא אף כשנארג חוט אחד של פשתן בבגד צמר יש בכך איסור תורה, וכל זמן שאין האדם יודע בבירור שהוציא את החוט לגמרי, הבגד אסור מספק, כדין כל ספק איסור תורה, שמחמירים בו.
פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כְּמַר זוּטְרָא, שאין איסור תורה עד שיהיו הצמר והפשתן גם סרוקים גם טוויים וגם ארוגים יחד, ויש ללמוד זאת מִדְאַפְּקִינְהוּ רַחֲמָנָא בַּחֲדָא מִילְּתָא – מכך שכללה התורה את שלשת הדברים במילה אחת, של 'שעטנז', בא הכתוב ללמדנו שיש צורך שיתקיימו שלשת הדברים, ולולא זאת אין כאן אלא איסור דרבנן.
שנינו במשנה, 'זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנְּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ'. רַב שֵׁשֶׁת שָׁרָא לְהוּ לְרַבָּנָן – התיר לבני הישיבה לְשַׁדּוֹרֵי – לשלוח במתנה תְּפִלִּין בְּיוֹם טוֹב. אָמַר לֵיהּ – הקשה לו אַבַּיֵּי, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנה 'כָּל שֶׁנְּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ', ומשמע שדבר שאין משתמשים בו ביום טוב עצמו, אין שולחים אותו, וכיון שאין מניחים תפילין ביום טוב, מאחר והיום עצמו הוא 'אות', אם כן מדוע מותר לשולחם במתנה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב ששת, אין פירוש המשנה כמו שחשבת, אלא הָכִי קָאֲמַר – כך מתפרשת המשנה, זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנְּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל, כלומר שהוא דבר מוכן לשימוש ואינו צריך תיקון, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, ויש לקרוא את המשנה כך, 'כל שנאותין ממנו', והיינו אפילו בחול, 'ביום טוב משלחין אותו'.
סְלִיק לְהוּ בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה
