ספר המדע: הלכות תלמוד תורה, פרק ב, ב-ג
ב) מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כח הבן ובנין גופו. ופחות מבן שש אין מכניסים אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב, מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים, ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה. ויושב ומלמדן כל היום כולו, ומקצת מן הלילה, כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה. ולא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים, כדי שיוכלו להתכונן לשבת וליום טוב, ובימים טובים. אבל בשבת אינם מתבטלים מלימוד התורה, אלא אין קורין בתחלה – לימוד חדש, שעדיין לא למדוהו, אבל שונין בראשון – חוזרים חזרה ראשונה על דבר שכבר למדוהו קודם השבת. ואין מבטלין התינוקות לשום דבר, ואפילו לבנין בית המקדש:
ג) מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן, או שהוא מתרשל בלימודן, הרי זה בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה', לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרות ולדקדק:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
