שיעור 156, ספר איוב, פרק כא, יד-טז

יד וַיֹּֽאמְר֣וּ לָ֭אֵל ס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ וְדַ֥עַת דְּ֝רָכֶ֗יךָ לֹ֣א חָפָֽצְנוּ׃ טו מַה־שַּׁדַּ֥י כִּֽי־נַעַבְדֶ֑נּוּ וּמַה־נּ֝וֹעִ֗יל כִּ֣י נִפְגַּע־בּֽוֹ׃ טז הֵ֤ן לֹ֣א בְיָדָ֣ם טוּבָ֑ם עֲצַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים רָ֣חֲקָה מֶֽנִּי׃

֍              ֍              ֍

(יד) ולא תוכלו לומר שאותם אנשים אינם רשעים, ולכן הם מצליחים, שהרי רשעותם מפורסמת, וַיֹּאמְרוּ לָאֵל – אותם אנשים אומרים כביכול לה', סוּר מִמֶּנּוּ, וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ – כי איננו רוצים לדעת ולהכיר את דרכיך, שהם חסד ורחמים, וללכת בהם, אלא הם רעים בהנהגותיהם שבין אדם לחבירו.

(טו) ואף בדברים שבין אדם למקום ה מרשיעים ואומרים, מַה [-מי הוא] שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ, כי הם מכחישים את מציאות ה', וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ – איזו תועלת תהיה לנו מכך שנתפלל אליו, ובכך הם כופרים בהשגחת ה' הפרטית על האדם.

(טז) ואם כן אשאל, הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם – הרי הטוב שיש להם אינו מגיע אליהם מידם וכוחם, אלא מאת ה', ולכן עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי – איני יכול להבין את עצת ה' והנהגתו עם הרשעים, ומדוע יתן להם רוב טובה בזמן שהם מכחישים את מציאותו והשגחתו, ואינם הולכים בדרכיו.