משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין בעלי חיים ביום טוב: בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה ביום טוב, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ, ובגמרא יבואר באיזו בהמה מדובר. מַעֲשֶׂה היה שמתה בהמה ביום טוב, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ, וְכן שאלוהו עַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, וְנִכְנַס רבי טרפון לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל שאלות אלו, וְאָמְרוּ לוֹ על שני הדברים שלֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָן ביום טוב.
גמרא
הגמרא מבארת את הדין האמור במשנתנו, שאין להזיז ממקומה בהמה שמתה בשבת: תַּרְגְּמָא – ביאר זְעִירִי את משנתנו, בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים, שאסור להאכילה לכלבים, וְהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת למות כבר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וטַעֲמָא דְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים – ודווקא בבהמת קדשים שייך טעם דין זה שאסורה בטלטול, כיון דְּאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ לַכְּלָבִים, אפילו לאחר שמתה, ולכן מוקצה היא, הָא – אבל אם היתה בהמה דְּחֻלִּין, שָׁרֵי – מותר לְטַלְטְלָהּ בשבת להאכילה לכלבים [שהרי מאכל בהמה אינו מוקצה בשבת וביום טוב], ואף שיש צורך שבכניסת היום כבר יחשוב האדם להשתמש בה שימוש מותר, דְּכֵיוָן דִּמְסוּכֶּנֶת הִיא כבר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, דַּעְתֵּיהּ עִילוּיֵהּ – היתה דעתו עליה כבר מֵאֶתְּמוֹל, מערב יום טוב, לְהַאֲכִילָהּ לַכְּלָבִים כשתמות, וּלְפִיכָךְ שָׁרֵי לְטַלְטְלָהּ ביום טוב. (מסייעת לכך הגמרא: דַּיְקָא נַמִי – מדוייק כן גם מלשון המשנה, דְּקָתָנִי – שכך שנינו בה, מַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, כְּלוֹמַר, משמע מדברי המשנה, שהַבְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה היתה דּוּמְיָא [-בדומה] דְּחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת הִיא, דְּאֵינָהּ רְאוּיָה לִכְלוּם, והיינו כיון שהיא בהמת קדשים, שאינה ראויה אפילו למאכל כלבים, שְׁמַע מִינָּה).
משנה
נאמר בדברי הנביא (ישעיה נח יג) לגבי יום השבת 'וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ומלשון 'ממצוא חפצך ודבר דבר' למדו חכמים שאסור למכור ולקנות בשבת, ועוד חששו חכמים שמא מתוך שקונים ומוכרים יבואו לכתוב שטר (רש"י לז.), ואיסור זה נוהג גם ביום טוב. משנתנו מבארת את אופני האיסור וההיתר בקניית בהמה לשחיטה או קניית בשר בהמה, ביום טוב עצמו: אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב – אסור לחבורת בני אדם לקנות יחד בהמה חיה לצורך שחיטתה, באופן שכל אחד אומר איזה סכום הוא נותן כדי לקבל חלק מבשרה [כגון שהבהמה שוה עשרה דינרים, ואחד אומר שיתן שני דינרים, וחבירו שלשה דינרים, וכן הלאה, וחולקים בבשרה לפי המעות שהתחייבו לתת תמורתה], ואף שאין זה נחשב כמקח וממכר ממש, מכל מקום אף באופן זה אסרו חכמים (רשב"א), אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְאם עשו כן ונימנו עליה מערב יום טוב, שׁוֹחֲטִין אותה ביום טוב וּמְחַלְּקִין אותה בֵּינֵיהֶן.
משנתנו מביאה מחלוקת בענין השימוש במשקל ביום טוב: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הגם שאסור למכור בשר במשקל ממש, על ידי שקילה במשקולות המיועדות לכך, אך שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד כְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ [-סכין גדולה של קצבים], כיון שיש בכך שינוי מדרך השקילה של ימות החול. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין – אין מתבוננים ביום טוב בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִיקָר, ואף לא בדרך שינוי.
גמרא
שנינו במשנה, 'אין נמנין על הבהמה ביום טוב'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה באומרה 'אֵין נִמְנִין'. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים עַל הַבְּהֵמָה בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, לומר למוכר בכמה כסף יקנו ממנו את הבהמה. שואלת הגמרא, אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד – כיצד ינהגו באופן שלא פסקו דמים מערב יום טוב, ורוצים לקנותה ביום טוב, כיצד יידעו למחרת כמה היה שווי הבהמה שנשחטה. מבארת הגמרא, אָמַר רָבָא, מֵבִיא ביום טוב עצמו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שוות, וּמַעֲמִידָן זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וְאוֹמֵר זוֹ כָּזוֹ, ולוקח את האחת ושוחטה ביום טוב, ולאחר יום טוב שמים את ערכה של הבהמה שלא נשחטה, ולפי זה יודעים את שווי הבהמה שנשחטה.
מסייעת הגמרא לדין זה, שאין פוסקים דמים ביום טוב, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ, הֲרֵינִי שותף עִמְּךָ בקניית הבשר בְּסֶלַע, או הֲרֵינִי עִמְּךָ בִּשְׁתַּיִם, שזהו פיסוק דמים האסור ביום טוב, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֲרֵינִי עִמְּךָ לְמֶחֱצָה וְלִשְׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ, ולאחר יום טוב מחשבים את ערך הדמים שעליו לשלם.
