ח. מצוה מן המובחר שהמברך על מאכל לא ישיח בדברים בטלים עד שיבלע, שראוי להחמיר בזה לכתחילה. ומיהו אם בירך, והתחיל ללעוס, והחיך נהנה, ועדיין לא בלע ודיבר דברים בטלים, אינו חוזר לברך, שעיקר הברכה אינה על הבליעה, אלא על תחילת האכילה, והלעיסה היא תחלת האכילה, כל שהחיך נהנה. ולכן מה שרבים נוהגים שמברכים שהכל על הסוכריה, ואחר שהחיך נהנה ממנו מעט, מתחילים לדבר, וכן במסטיק, אין בזה איסור הפסק.
ט. מי שבירך על איזה מאכל ברכת הנהנין, ובעודו לועס קודם שיבלע, שמע קדיש או קדושה, עונה עמהם. ואינו חשיב הפסק. כל שהחיך נהנה. וכן אם נתן סוכריה לתוך פיו, או מסטיק, והחיך נהנה, פוסק ועונה לכתחילה. אולם אם בירך ולועס את המאכל, והוא קרוב לבית הבליעה, באופן שקשה לו לענות, די שיהרהר אמן בלבו, ויקשיב וישמע את הקדיש והקדושה, ויהיה שומע כעונה.
