משנה
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עד שיתבע את הלוה תחילה, ורק לאחר שתבעו בדין, והתחייב, ואין לו מהיכן לשלם, גובה מהערב. וְאִם אָמַר המלוה בתחילה, הריני מלוה עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, מהלוה או מהערב, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב אפילו קודם שתבע את הלוה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – אפילו אם התנה שיגבה ממי שירצה, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב לפני שתבע את הלוה.
כְּיוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, שהתחייב שאם לא יפרע לה הבעל את כתובתה, ישלם הוא, וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ – עומד לגרשה, ואין לבעל ממון לשלם את כתובתה, ויודע הערב שתתבענו האשה, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה – אינו צריך לשלם עד שידיר הבעל את אשתו שלא תהנה ממנו, והטעם לכך, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה, שיגרשנה הבעל על דעת להחזירה, ותתבע את כתובתה, והבעל יוכיח שאין לו ממון לשלם, ותתבע האשה את הערב, וּלאחר שישלם הערב לאשה את כתובתה, וְיַחֲזִיר הלה אֶת אִשְׁתּוֹ, וישתמשו שניהם בממונו של הערב.
גמרא
שנינו במשנה, 'המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב', והבינה עתה הגמרא שאין המלוה יכול לגבות מהן הערב בעוד הלוה חי ונמצא לפנינו, ורק אם מת הלוה או ברח יכול המלוה לגבות מן הערב, ומבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לדין זה, ומבארת, רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם ביאור זה, שיכול הערב לומר למלוה, גַּבְרָא אַשְׁלִימְתְּ לִי – הפקדתני כאחראי על אדם זה, שהוא הלוה, גַּבְרָא אַשְׁלִימְתְּ לְךָ – והריני מעמיד לך אותו, שתוכל לתובעו ולגבות ממנו, וכיון שהוא עדיין חי ונמצא לפנינו לא תוכל לגבות ממני.
מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על כך] רַב נַחְמָן, הַאי – הרי ביאור זה, כְּדִינָא דְּפַרְסָאֵי הוּא – כמו דינם של הפרסיים הוא, דְּלָא יָהֲבִי טַעֲמָא לְמִילְּתַיְיהוּ – שאינם נותנים טעם נכון לדבריהם. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, אין כוונת המשנה לומר שאינו יכול לגבות כלל מן הערב, כל זמן שהלוה חי, אלא מַאי – מהו ביאור הלשון 'לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב' שאמרה המשנה, שלֹא יִתְבַּע את העָרֵב תְּחִלָּה, אלא תחילה יתבע את הלוה, ואם אין הלוה משלם לו יכול הוא לתבוע את הערב.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי – שנינו כן אף בברייתא, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִתְבַּע את העָרֵב תְּחִלָּה. וְאִם אָמַר המלוה בעת ההלואה עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, או מהלוה או מהערב, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה, אם ירצה בכך.
