משנה א: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְלֹא צִמְּחוּ, וַאֲפִלּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
פרק זה ממשיך לעסוק בענין טעויות במקח וממכר:
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, ולא פירש אם קונה אותם לאכילה או לזריעה, וזרעם הלוקח וְלֹא צִמְּחוּ, וַאֲפִלּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן, שבדרך כלל קונים אותו לזריעה ולא לאכילה, מכל מקום אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – אין המוכר חייב לשלם ללוקח על כך, כיון שיכול הוא לטעון שהתכוון למוכרם לאכילה, והלוקח הוא שלא פירש שכוונתו לקנותם לזריעה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מוסיף ואוֹמֵר, המוכר לחבירו זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין כלל, בודאי מכרם לזריעה, ולכן אם זרעם ולא צמחו, חַיָּב המוכר בְּאַחֲרָיוּתָן.
