בכל שנה מחדש, ל"ג בעומר תופס אותי לא מוכן.
מדורות עשנות וקרטיבים דביקים לילדים, לעומת התגלות חכמת הקבלה עם ניצוצות רוחניים.
האם זה באמת סתם יום של אוטובסים מיוזעים, חלאקה לילדים וקצת שירים וריקודים?
מה זה בעצם היום הזה, ואיך מכילים אותו, ברמה קצת יותר גבוהה ממה שהורגלנו בילדות?
אחרי יותר מל"ג שנים של תהיות, כמדומני שמצאתי רובד מסוים ועמוק יותר,
שכולנו יכולים וצריכים להכיל אותו, גם בלי ללמוד קבלה ולעסוק בנסתרות.
נתחיל עם החלק ה'ילדותי' של ל"ג בעומר:
כל אחד מאיתנו רואה בכל פינה את ילדי ישראל עוסקים שבועות ארוכים באיסוף עצים,
קישוש זרדים וליקוט משטחים, לקראת 'היום הגדול',
והנה – ברגע האמת, להבה אדירה לוחכת את כל העמל והיזע של חודשים ארוכים,
ולמרבה הפלא השמחה רק גדלה יותר ויותר…
וברובד עמוק יותר:
כל מי שמתבונן קצת, מרגיש סתירה פנימית בימים הללו:
בימי ספירת העומר אנו מתאבלים על כך שנפטרו תלמידי רבי עקיבא, כלומר – אֵבֶל על המוות.
שמחים וחוגגים על אותו דבר ממש – על פטירת רבי שמעון בר יוחאי!
שהיה גם הוא מתלמידיו של רבי עקיבא… ונפטר ביום זה… עד כדי כך שיום זה מכונה 'הילולא'! כמו שמחת חתונה!!
יתכן מאד שהיום הזה, ברובד הפשוט שלו, בא ללמד אותנו את המבט הנכון לחיים, או יותר נכון – למוות.
לא רק עצים שעולים בלהבות יכולים להיות מקור לשמחה ולסיפוק,
אלא גם חיים שמסתיימים יכולים להיות 'הילולא'.
היהדות באה ללמדנו שהמוות עצמו אינו דבר שלילי, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'והנה טוב מאד', זה המוות.
כאן נוכל ללמוד את ההבדל בין מוות 'מבוזבז' שאכן יש להתאבל עליו, לבין מוות 'מתוכנן ומאורגן' – שיש לשמוח בו!
דווקא אחרי שבועות ארוכים של אֵבֶל על תלמידי רבי עקיבא שמתו,
אנו לומדים שהאבלות אינה על המיתה מצד עצמה, האבילות היא על המיתה שבאה שלא בזמן הנכון,
לפני שסיים האדם את תפקידו בעולם. ולכן דוקא ביום זה אנו עורכים 'הילולא' לבר יוחאי!
רבי שמעון בר יוחאי שסיים את תפקידו בעולם באופן מושלם ונעלה – לא פחד מהמוות,
לא חשש ממנו ולא הצטער בגללו, אלא אדרבה, שמח לקראתו וציוה על תלמידיו לשמוח ביום זה,
כי ביום זה השלים את תיקון נשמתו, ועליו נאמר בקהלת 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ',
ביום זה עוזבת הנשמה את 'נוה התלאות' של העולם הזה, ועוברת לעולם שכולו טוב.
כל אחד מאיתנו זקוק לתזכורת הזו, לפחות פעם בשנה,
שהמקום האמיתי שלנו אינו בעולם הזה, כאן זה רק מקום העמל והיגיעה, לצבור הון ועושר רוחני לעולם הבא.
המוות הוא לא הסוף, הוא רק הסיום של ההכנה הגדולה, למי שאכן התכונן כראוי.
רבבות ילדי ישראל שטרחו ועמלו חודשים ארוכים לאסוף קרשים וזרדים למדורותיהם,
ושמחים מאד ביום זה לראות את עמלם עולה בעשן השמיימה, כי זו היתה התכלית והמטרה מלכתחילה,
יזכירו לנו בקלות את המסר הזה, כי אמנם אין יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש,
אך יש יתרון לעמל שיעמול האדם בדברים רוחניים, שהם הרבה הרבה למעלה מן השמש.
שם, ורק שם, יש יתרון.
