הלכות מעילה, פרק ח
ג) אין מחללין את ההקדש על המלאכה שעושה האדם, אלא על המעות, כיצד, אומן שעשה מלאכה בהקדש בשווי מנה, אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו, עד שמחללין אותן על המעות, ואחר שיעשו חולין נותנין אותן לאומן בשכרו, אם רצו. ואם נתנו לו בהמה, חוזרין ולוקחין ממנו בהמה זו מתרומת הלשכה.
ד) כשבונין במקדש, אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש, ולא בונין את הבניין על דעת שהוא קדש, אלא בונין הכל מן החול, גזירה היא שגזרו חכמים מחשש שמא יהנה בצל הבניין או ישען על אבן או קורה בשעת מלאכה, ואחר שישלם הבניין מחללין מעות ההקדש על הבניין, ונעשה הבנין קדוש. ואם צרכו הגזברין לעצים לקודש לאותו היום בלבד, לוקחין אותן ממעות ההקדש, שהרי אינן מתאחרין אפילו כמה ימים בבניה, כדי שנחוש להן שמא ישען אדם עליהן וימעול, אלא כיון שעושים זאת יום אחד בלבד, אין חוששים למעילה.
