הפטרת פרשת שמות – למנהג הספרדים

בפרשת השבוע מובאים דברי ה' למשה רבינו לשולחו לגאול את ישראל, וסירובו של משה בתחילה בטענה שאינו איש דברים, עד שה' שולחו בעל כרחו, ומפטירים בפרשה זו שבספר ירמיהו, בה מובא שגם ירמיהו הנביא בתחילה לא רצה להתנבאות בטענה שהוא נער, עד שה' אומר לו שנבחר לכך. כמו כן בסיום ההפטרה מובאים הפסוקים 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' וגו', העוסקים ביציאת מצרים, שהלכו ישראל אחרי ה' במדבר:

(א) בתחילת הספר מקדים הנביא לומר מי הוא, ומה ייחוסו ומקומו, מה איכות הדברים שנאמרו בספר ובאיזה זמן נאמרו: דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן חִלְקִיָּהוּ, שהיה אביו נביא וכהן גדול, מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת המיוחדים ביראת ה', בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן, ולא היה מתושבי ירושלים, ולכן לא הכיר להם פנים ולא חיפה עליהם, והיו דבריו נשמעים ביותר. (ב) ולא אמר את הדברים מליבו, אלא אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו בנבואה, והתנבא בשלשה זמנים שונים, א. בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ, שבאותו זמן היה המלך צדיק והעם צדיקים. (ג) ב. וַיְהִי – וכן התמידה נבואתו בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שהיה המלך רשע והעם צדיקים, ג. עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שהיה המלך צדיק והעם רשעים, וכך היה מתנבא והולך עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, שאז התקיימה נבואתו לעיני כל. (ד) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (ה) הנביא צריך להיות מוכן לנבואה בטבעו, שיהיה בעל מידות טובות ותכונות מושלמות, וכן יהיו מושלמים בו כוחות הנפש והשכל, וכן צריך הוא להכין את עצמו לנבואה בבחירתו בטוב, על ידי התקדשותו ופרישותו מעניני העולם הזה, ועדיית מעשים טובים, ועל ההכנה הטבעית אמר לו ה', בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן – לפני יצירתו, שאז הוא הזמן להכין את כוחות נפשו וטבעיו אל הנבואה, כבר יְדַעְתִּיךָ, כי הקדים ה' את ייעודו לנביא לפני התחלת יצירת גופו, ועל ההכנה התלויה בבחירתו אמר לו ה' וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם – לפני שנולדת והתחלת לבחור בעשיית מעשים טובים, כבר אז הִקְדַּשְׁתִּיךָ לנבואה, באופן שלא הוצרך לנבואתו לא להכנה הטבעית ולא להכנה התלויה בבחירתו, והטעם לכך, כיון שלא היתה נבואתו לצורך עצמו, ואף לא לצורך שליחות מסוימת, אלא נָבִיא לַגּוֹיִם – לכל האומות נְתַתִּיךָ. (ו) וָאֹמַר, אמנם לאחר שהכינו ה' לנבואה אינו צריך עוד להכנה טבעית והכנה התלויה בבחירתו, אך יש לו חסרון אחר, ועל זה אמר אֲהָהּ אֲדֹנָי אֱלֹהִים, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי נַעַר אָנֹכִי, ויש בזה שלשה חסרונות, א. הנער אינו מעז לדבר בפני גדולים ממנו, ב. הנער אינו יודע לסדר דבריו כראוי במליצה ולשון צחה, ג. העם לא ישא פנים לנער צעיר המתנבא, ואם יתנבא אליהם נבואות קשות יקומו עליו ויהרגוהו. (ז) וה' השיב לו תשובה על שלשת החששות שלו, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, שמחמת כן אינך מעז לעמוד בפני גדולים, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וההולך בשליחות מלך גדול אינו מתבייש לעשות את שליחותו, בהכירו את מעלת משלחו, גם אם הוא עצמו אינו חשוב כל כך. וכנגד מה שחשש שאין לו שפה מליצית וראויה לנבואה, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, וכיון שידבר רק את הנבואות שישים ה' בפיו, אין חסרון בכך שאין לו מצד עצמו לשון צחה. (ח) וכנגד מה שחשש שיזיקו לו העם בשומעם נבואות קשות מפי נער צעיר, אמר לו אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם, כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם ה'. (ט) וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל פִּי, וזה משל למסירת הנבואה והגעתה אל הנביא, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. (י) ובדיבור זה בעצמו, שהוא דבר ה', יש כח לפעול בכל מציאות העולם, ולכן, רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, בין להחריבם, לִנְתוֹשׁ את הגויים וְלִנְתוֹץ את הממלכות, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, וכל הדברים הללו יהיו על מנת לִבְנוֹת מחדש את הממלכות וְלִנְטוֹעַ את הגויים. (יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ, כלומר, באיזו דמות ומשל מצטייר בעיניך דבר הנבואה הנשלחת אליך כעת, וָאֹמַר, מַקֵּל של עץ שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה, ולשון 'מקל' מורה על כך שהוא מיועד להכאה. (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, בכך שתיארת את העץ כ'מקל', המיועד להכאה, וכמקל של עץ שקד, שהוא ממהר לעשות פירות, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ. (יג) אחר שבנבואה הקודמת הודיע לו ה' את זמן קיום הנבואה, שהוא במהירות, וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית, להודיעו בנבואה זו את המקום שממנו תבא הפורענות, לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה. וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ – סיר רותח המעלה בועות אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו של הסיר, כלומר המקום שממנו מרתיחה האש, מִפְּנֵי צָפוֹנָה – מצד צפון. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי, הנמשל של נבואה זו הוא כי מִצָּפוֹן, מארץ בבל, העומדת בצפון ארץ ישראל, תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. (טו) כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה, נְאֻם ה', וכאילו מזמין אותם ה' לשפוט בינו לבין עמו, על שחטאו נגדו, וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, כשופטים היושבים על כס המשפט, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה, וכאילו יתחלקו לכמה בתי דינים. (טז) וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם – וה' יסדר בפניהם את טענותיו ומשפטיו עם עמו, עַל כָּל רָעָתָם, אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, ולא עשו כן מחמת שרצו לפרוק עול, אלא וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, רק שלא רצו לקבל את עול ה' והעדיפו עול של עבודה זרה, ולא עשו כן מחמת שהאמינו באמת שתהיה להם תועלת מעבודה זרה, אלא וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, שהם עצמם יודעים ומכירים שאין בהם ממש. (יז) ואמנם, לפני שיושיב ה' את ה'שופטים' האכזריים למשפט, שולח ה' את הנביא להתרות בישראל, וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, ולא תמתין עד שיבואו אליך, אלא וְקַמְתָּ ללכת אליהם, ולא תחסיר דבר מדברי הנבואה, אלא וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ, בלא לדלג דבר. אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם, להחניף להם, פֶּן אֲחִתְּךָ וְאַפִילְךָ לִפְנֵיהֶם, אבל אם לא תחניף להם אלא תאמר להם את כל דברי הנבואה, לא יוכלו לעשות לך דבר. (יח) ואל תחשוש שלא ישימו לב לדבריך, וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, שתהיה נדמה בעיניהם לְעִיר מִבְצָר, וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל, וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת, עד שילחמו איתך בחוזקה כדרך שנלחמים לכבוש ערי מבצר ולהפיל חומות נחושת, ותהיה נדמה כך עַל כָּל הָאָרֶץ, לְמַלְכֵי יְהוּדָה, לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ, וּלְעַם הָאָרֶץ. (יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ כל הכתות הללו [המלכים, השרים, הכהנים ועם הארץ], ולא יהיה שום אדם שיעזור לך, וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ, יען כִּי אִתְּךָ אֲנִי, נְאֻם ה', לְהַצִּילֶךָ.

אחרי שהקדים ירמיהו לבאר את זמן נבואתו, איכותה ועניינה באופן כללי, מקדים הוא הקדמה כללית לכל נבואות הפורענות שהתנבא על ישראל, כי בכל העונשים הללו לא שכח ה' את בריתו עמם, ועוד אהבתו נתונה להם, והרי זה כמו אב שהעניש את בנו ומסרו ביד אדם אכזר, שעדיין ליבו מלא רחמים על בנו המוכה, וסופו להעניש את המכים אותו. ובנבואה זו נמשלת השייכות של ה' וישראל לחתן וכלה, כאשר החתן בא מארץ רחוקה למקום שאין מכירים אותו, והכלה עשתה עמו חסד והכניסה אותו לביתה, ואחר כך הוסיפה והתחתנה עמו, ולבסוף הלכה אחריו לדרך רחוקה שאינה מוכרת לה.  פרק ב (א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, והנמשל לזה הוא זמן האבות, כאשר לא היה שם ה' מוכר בעולם, והאבות עבדוהו והודיעו לכל את דרך ה', בעוד כל העמים עובדים לאלילים, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, וזה בזמן יציאת מצרים, כאשר נכנסו ישראל בברית עם ה' וקיבלו את התורה, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, וזה כאשר הלכו ישראל אחרי ה' במדבר ארבעים שנה, מרוב חשקם לדביקות בה'. וזכויות אלו נזכרים לפני ה' לעולם. (ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה – עם ישראל נחשב בעיני ה' כתרומה, שהיא קדושה והיא ראשית התבואה, וכשם שהתרומה אסורה באכילה לזרים, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ בנפשם, וגם רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם בגופם, בעולם הזה, כי העונש על אכילת תרומה הוא מיתה בידי שמים, כך הגויים המכים ומצערים את ישראל, סופם ללקות גם בנפשם וגם בגופם, נְאֻם ה':