בפרשת השבוע מסופר אודות לידת יעקב ועשיו, ולכן קוראים את ההפטרה בה אומר ה' 'ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי'. נבואה זו נאמרה על ידי מלאכי, שספרו הוא האחרון ב'תרי עשר'. יש אומרים ש'מלאכי' הוא עזרא הסופר, יש אומרים שהוא מרדכי היהודי, ויש אומרים שזהו נביא אחר ששמו מלאכי. לדברי הכל התנבא לאחר בניית בית המקדש השני, והוא הנביא האחרון שעמד לישראל.
(א) מַשָּׂא [-נבואה] דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל, בְּיַד מַלְאָכִי, והוא היה הנביא האחרון שעמד לישראל, והתנבא לאחר בנין בית המקדש השני [יש אומרים שהוא עזרא הסופר]. (ב) מקדים ה' ומגלה את אהבתו לישראל, שאין זו אהבה מחמת מעשי אבותיהם, אלא אָהַבְתִּי אֶתְכֶם, מצד עצמכם, אָמַר ה'. וַאֲמַרְתֶּם – שואלים ישראל, בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ – כיצד יוודע שאהבת ה' מתייחסת אלינו ואינה רק מחמת אהבת אבותינו, ומשיב להם ה', הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה', ואם כן גם עשיו מיוחס לאבותיו, אברהם ויצחק, ואף על פי כן וָאֹהַב רק אֶת יַעֲקֹב והרי זו ראיה שאהבתי אליכם אינה מצד אבותיכם, אלא מצד עצמכם. (ג) ושמא תאמרו שאהבתי אליכם היא רק בצירוף לאהבת אבותיכם, ולכן איני אוהב את עשיו, הרי אם כן על אף שלא אֹהַב את עשיו, כי אין לו מעשים טובים שיצטרפו לאהבת אבותיו, היה ראוי שלא אשנא אותו, והרי אין הדבר כן, אלא וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, כי עצם הדבר שהיו אבותיו צדיקים והוא הרשיע זו סיבה לשנוא אותו, וראיה לדבר שה' שונא אותו, וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה, וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת [-תנין, מין נחש] מִדְבָּר, [כי אף על פי שגם ישראל גלו מארצם, הרי חזרו לארצם, ואילו הרי עשיו יישארו שממה לעולם]. (ד) שמא תאמרו שהסיבה שארצם שוממה היא רק מחמת הטבע והמזל, אין הדבר כן, אלא כִּי [-כאשר] תֹאמַר אֱדוֹם [-עשיו], אמנם רֻשַּׁשְׁנוּ, אך היה זה מצד הטבע והמזל, וְנָשׁוּב כעת כשיעלה מזלנו וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ, כי באמת מצד הטבע והמזל אין להם מניעה מלבנות, וַאֲנִי אֶהֱרוֹס את בנייתם בהשגחה פרטית לרעה, ושני טעמים להריסה זו, א. וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה – מחמת שארצם זהו המקום המוגבל ושייך לרשעה [כנגד ארץ ישראל שזהו המקום המוגבל לקדושה], וראוי שיהא מקום זה חרב ושומם, ב. וְהָעָם – מחמת שהם האומה אֲשֶׁר זָעַם עליהם ה' עַד עוֹלָם, מחמת מעשיהם הרעים. (ה) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה את הנקמה שיעשה ה' באדום, וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ, כשם שהושפלה מלכות הרשעה, כן יִגְדַּל ה' בכבודו מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל, כי כשנופלת הרשעה קמה הקדושה. (ו) עתה פונה ה' בנבואתו אל ישראל בתוכחה, הרי בֵּן יְכַבֵּד אָב מצד אהבתו אליו, וְעֶבֶד ירא מאֲדֹנָיו, ולכן לא יעשה דבר שאינו לרצונו, וְאִם אָב אָנִי, שאתם עובדים אותי מאהבה, אַיֵּה כְבוֹדִי. וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, שאינכם עובדים אותי מאהבה, הרי עליכם לכל הפחות לעובדני מיראה, ואַיֵּה מוֹרָאִי, שתי השאלות הללו אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים, בּוֹזֵי שְׁמִי. וַאֲמַרְתֶּם – יודע אני שתאמרו, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ. (ז) והוסיף ה' ואמר להם, הלא אתם מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל – קרבן מלוכלך, וגם על דבר זה וַאֲמַרְתֶּם – יודע אני שתאמרו, בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ. עתה משיב להם על ראשון ראשון, מה שאתם שואלים 'במה בזינו את שמך', התשובה על כך היא בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא, שמקריבים על גביו חֵלֶב ודם, שהם דברים בזויים, ובאמירה זו אתם מבזים את כבוד ה'. (ח) ועל מה שאתם שואלים 'במה גאלנוך', משיב להם ה', וְכִי תַגִּישׁוּן קרבן עִוֵּר לִזְבֹּחַ, וכי אֵין זה רָע, וגרוע מכך, וְכִי תַגִּישׁוּ קרבן פִּסֵּחַ – צולע, וְחֹלֶה, שהם גרועים מֵעִוֵּר, כי מומם ניכר יותר, וכי גם בזה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ – אם תקריב קרבן כזה לפני השר שלך ['פֶּחָה' הוא שר ונשיא, בלשונם], אף על פי שהוא רק בשר ודם, הֲיִרְצְךָ – האם יקבל את מנחתך ברצון, אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ – האם ימשיך לישא פניך, גם אם אתה אדם הראוי מצד עצמו לנשיאת פנים, הרי יחר אפו עליך, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (ט) וְעַתָּה, אם בשר ודם לא יקבל ברצון מנחה זו, וכי חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל בקרבן כזה וִיחָנֵּנוּ. וכיון שמִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת, שאתם, הכהנים, גרמתם שה' יכעס עליכם בהקריבכם קורבנות אלו, הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (י) מִי גַם בָּכֶם – גם מי מביניכם שחושב שאשא לו פנים מחמת חשיבותו, אין רצוני בו, וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, כי אין רצוני שיבוא אל ביתי, וגם אם באתם אל ביתי, לא ארצה מידכם קורבנות, וְלֹא תָאִירוּ את מִזְבְּחִי חִנָּם. אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת, ולכן אל תבואו אל ביתי. וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם, ולכן אל לכם להאיר את מזבחי. (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ – ממקום זריחת השמש ועד מקום שקיעתה, כלומר, בכל העולם כולו, הגם שכל הגויים עובדים עבודה זרה, הרי גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, כי כולם יודעים שיש סיבה ראשונה ומכירים שה' הוא שברא את הכל, אלא שהם חושבים שה' מסר את ההנהגה למלאכים ולמזלות וכדומה, וחושבים שכבוד ה' הוא שיכבדו ויעבדו את אותם מלאכים או מזלות, וּבְכָל מָקוֹם בעולם, מֻקְטָר – מקטירים האנשים למי שהוא מֻגָּשׁ לִשְׁמִי – מקורב אלי, לפי דעתם, ולכן הם מקטירים לצבא השמים, בחושבם שהם הקרובים אל ה' ושהם האמצעים בין האנשים לבין ה', וּמִנְחָה טְהוֹרָה – ואפילו הם, המקטירים לכבוד אותם אמצעים, מקטירים קורבנות טהורים ונקיים, ולא בעלי מומים, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, עד שיכבדו אפילו את מי שלדעתם מקורב לה', אָמַר ה' צְבָאוֹת. (יב) וְאַתֶּם, אף על פי שאתם מקריבים לה' בעצמו, מְחַלְּלִים אוֹתוֹ – את שם ה', בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, שהדברים המוגשים על המזבח, שהם החֵלֶב והדם, הם דברים מגואלים, וְנִיבוֹ – והתנובה של המזבח, והיינו הבשר הנאכל לכהנים ולבעלים, נִבְזֶה אָכְלוֹ – בזויים בעיניכם המאכלים הללו, שהם קדושים. (יג) ובשעה שאתם מביאים את הקורבן, וַאֲמַרְתֶּם, הִנֵּה מַתְּלָאָה – הייתה לי תלאה ויגיעה רבה להביא את הקורבן הזה, כאילו היה גדול, ובאמת הוא קרבן קטן וכחוש, וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ – ואתם רק נופחים רוח בין העור לבשר כדי שייראה נפוח וגדול, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וחוץ ממה שאתם מביאים קרבן כחוש ונפוח שכזה, וַהֲבֵאתֶם קרבן גָּזוּל, שזו מצוה הבאה בעבירה, וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, שהם פסולים לקרבן, וַהֲבֵאתֶם עם הקורבן אֶת הַמִּנְחָה – מנחת נסכים הבאה עם הקורבן, להראות שהקורבן נרצה לה' לריח ניחוח, הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ [-את המנחה] מִיֶּדְכֶם, אחרי שהקורבן עצמו פסול, אָמַר ה'. (יד) וְאָרוּר הוא הנוֹכֵל – כִּילַי, קמצן, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר, שהיה ראוי שיתנדב ויאמר על הקורבן המובחר 'הרי זה קרבן', וְנֹדֵר – ובמקום לנדב קרבן מסוים גדול וחשוב, הרי הוא נודר ואומר 'הרי עלי קרבן', ובכך אין הוא מקדיש קרבן מסוים, אלא מחייב את עצמו להביא קרבן, וממתין עד שלא יהיה הקרבן המובחר בעדרו, ואז מביא הוא קרבן גרוע, וְזֹבֵחַ – מביא זבחי שלמים, שהבשר נאכל לבעלים, ולא עולה, שמוקרבת כולה על המזבח, ולא עוד אלא שמביא קרבן מָשְׁחָת – בעל מום לַה', והקמצן הזה ארור יהיה, כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם, ולפי גודל וחשיבות המלך, יגדל עונש המזלזל בו. פרק ב (א) וְעַתָּה, אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים – אני מצוה אתכם, הכהנים, שתשגיחו על הדבר ותזהירו את העם. (ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לאזהרתי אליכם, וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב דבר זה שהשכל מחייבו מצד עצמו, לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה – את אותה קללה של הַכִּילַי המביא קרבן גרוע, אשלח בכם, וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם – אהפוך לקללה את הברכות שאתם מברכים את העם ב'ברכת כהנים' לאחר הקרבת הקורבנות, וְגַם כבר עכשיו אָרוֹתִיהָ, כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב. (ג) וכנגד ההבטחה שהבטיח להם ה' בנבואות חגי וזכריה שמעת בניית בית המקדש והקרבת הקורבנות תהיה ברכה בזרע השדה, הרי עתה שלא שמרתם כראוי את עבודת הקורבנות, הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע – אגער בזרעים, שלא יצמחו לברכה. ומאחר והקורבנות שאתם מביאים פסולים הם, הרי לא נשאר מהם אלא הפֶרֶשׁ של הקורבנות ואפרם לאחר שנשרפו, וְזֵרִיתִי – אשליך ואפזר פֶרֶשׁ זה עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם – קורבנותיכם, וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו – והוא יכלה וישרוף אתכם, וכאילו פרש זה יקח אתכם אליו, שתהיו דומים לו. (ד) וִידַעְתֶּם כִּי מה ששִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, הוא מפני שאתם מחויבים בה מכבר, לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי – כיון שעל תנאי זה כרתי ברית עם שבט לוי, שיהיו כהנים ולויים, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, משני הצדדים, כי מצידי נתתי לו את הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, ומצידו היה וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי – שתהיה לו יראת הרוממות מפני ה', וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא – וגם יחרד מפני ה' יראת העונש. (ו) ועל ידי יראת ה' שתהיה בליבו ישמור דברי ה' גם בלימוד התורה וגם במעשה והנהגה, ולעניין לימוד התורה אומר כי תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, כפי שנמסר למשה בסיני, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, במה שלימד לאחרים. ולעניין ההנהגה במעשה, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, בדברים שהם בין אדם למקום. וגם במה שבין אדם לחברו נהג כראוי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. (ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן – התורה שלימד את האחרים בשפתיו, יִשְׁמְרוּ דַעַת – לימדם דברים שברורים לו בדעתו ידיעה ברורה, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ – וגם את הדברים שאינם תלויים בדעת והבנה, אלא הם מדברי התורה המסורה למשה מסיני, גם אותה יבקשו הלומדים ממנו, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא – כי הוא שליח ה', לשמור בליבו את התורה שקיבל מסיני:
