הפרשה בקצרה – בראשית

עניני הפרשה: בריאת העולם בששת ימי בראשית  •  בריאת אדם וחוה  •  אדם וחוה בגן עדן  •  חטא עץ הדעת  •  גירוש אדם מגן עדן  •  קרבנות קין והבל  •  הריגת הבל על ידי קין, ועונשו  •  לידת שת ועשר דורות שמאדם ועד נח  •  גזירת המבול

פתיחת התורה ב'בראשית': פתחה התורה בסדר בריאת העולם ולא במצוות התורה, כדי לתת פתחון פה לעם ישראל כנגד אומות העולם, שאם יטענו כנגדם שנהגו שלא כהוגן שנטלו את ארץ ישראל מהגויים שהיו בה, יוכיחו להם מפסוקים אלו שה' ברא את העולם ונתנה לגויים אלו, והוא שנטלה מהם ונתנה לישראל.

בריאת העולם: בתחילת בריאת השמים והארץ היה העולם עדיין 'תוהו ובוהו', כלומר, ריק כל כך עד שכל הרואה זאת משתומם. המים שהקיפו את כל הארץ היו מכוסים בחושך, וכסא הכבוד מרחף באויר על פני המים שעל פני הארץ. כבר ביום הראשון נבראו כל הדברים המוזכרים בששת ימי הבריאה, אך עדיין לא היו מסודרים ועומדים במקומם כראוי, ובכל יום מששת ימי בראשית סידר ה' את כל הדברים במקומם והתקינם בצורתם הראויה.

ביום הראשון ראה ה' שהאור – טוב הוא, ואין נאה שישמש בערבוב יחד עם החושך, ולכן הפריד ביניהם וקבע שהאור יהיה ביום, והחושך יהיה בלילה. ואין זה האור של השמש, שהרי עדיין לא האירה עד היום הרביעי, אלא בכל שבעת ימים אלו האיר האור הראשון שנגנז לאחר מכן, ואור זה היה רק בימים ולא בלילות.

ביום השני חיזק ה' את הרקיע – העשוי מאש ומים – והעמידו באמצע חלל העולם שהיה מלא במים, וקרא לו ה' 'שמים'. והוא מפריד בין המים שנשארו על גבי הארץ לבין המים שנשארו מעל הרקיע, והמרחק בין הרקיע לבין המים שמעליו, הוא כמו המרחק שבין הרקיע לבין המים שעל הארץ. ועדיין לא הסתיימה מלאכת המים עד ליום השלישי שבו נקוו המים שעל הארץ למקום אחד [ולכן ביום זה לא נאמר 'כי טוב'].

ביום השלישי הקווה ה' את המים הרבים שכיסו את כל העולם לאוקיינוס, שהוא הגדול שבכל הימים שבעולם, ועל ידי זה נראתה היבשה בשאר המקומות. ציוה ה' על הארץ להצמיח עשבים ועצים שבתוכם יהיו זרעים העתידים להצמיח עשבים ועצים נוספים. ואמנם כיון שעדיין לא ירד גשם, לא יצאו עדיין מהאדמה, עד היום השישי, שבו נברא אדם הראשון שהתפלל על הגשם.

ביום הרביעי ציוה ה' שיתלו השמש והירח במקומם, ושימושם יהיה, א. להבדיל בין היום ובין הלילה, ב. לסימנים עבור בני האדם, שכאשר המאורות לוקים זהו סימן רע לעולם, ג. למועדי ישראל העתידים להקבע על פי הירח, ד. למנין השנים, שכאשר מסיימת השמש לעבור בשנים עשר המזלות של הכוכבים, מסתיימת שנה, ה. להאיר לעולם. בתחילה נבראו השמש והירח שוים, אך קטרגה הלבנה ואמרה שאי אפשר שיהיו כביכול שני מלכים המשתמשים בכתר אחד ולכן ציוה עליה ה' להתמעט, וכדי לפייסה הרבה ה' את צבאה, ואלו הם הכוכבים.

ביום החמישי אמר ה' ויצאו מן הארץ השרצים, מן המים יצאו הדגים, ומה'רקק' [-עפר המעורב במים] יצאו העופות.

ביום השישי אמר ה' ויצאו מהארץ החיות, הבהמות והרמשים [שהם בעלי החיים הרוחשים על הארץ]. והעלה ה' מים מהתהום לעננים שהורידו גשמים, ומהבוץ שנוצר עשה ה' את האדם [ויצירתו היתה כביכול בידים ממש, ולא כמו שאר הבריאה שהיתה במאמר ה' בלבד]. נעשה האדם בדומה לעליונים שיש לו דעת להבין ולהשכיל, ונתן לו ה' רשות לשלוט בכל בעלי החיים, אך לא התיר לו להמיתם ולאוכלם, אלא היה רשאי לאכול רק מן הצומח.

אדם הראשון ביום השישי: לאחר שנברא האדם והכיר בצורך של ירידת הגשמים והתפלל עליהם, ירדו גשמים, ויצאו מהארץ העשבים והאילנות שנבראו ביום השלישי. והביא ה' את כל בעלי החיים לפני האדם, והוא בחכמתו קרא לכל אחד את שמו הראוי לו, בלשון הקודש.

בגן עדן: עשה ה' גן במזרחו של עדן, והצמיח שם את כל העצים הנחמדים והטובים, ובכללם עץ החיים שהאוכל ממנו חי לעולם, ועץ הדעת שהאוכל ממנו יודע להבדיל בין טוב לרע. ומעדן יצא נהר ונכנס לתוך הגן, להשקותו, וכשיצא מהגן נפרד לארבעה נהרות: פישון, והוא הנילוס של מצרים. גיחון, הסובב את ארץ כוש. חדקל, ההולך למזרח ארץ בבל. ופרת, הנמצא בגבול ארץ ישראל. והניח ה' את אדם הראשון בגן עדן, לעבוד ולשמור את אדמתו, והתיר לו לאכול מכל עצי הגן מלבד עץ הדעת.

בריאת חוה: הפיל ה' תרדמה על האדם ונטל אחת מצלעותיו ובנה לו ממנה אשה, שתהיה עזר כנגדו, וקרא לה האדם בשם 'חוה', כיון שהיא מחיה את ילדיה. וכיון שלא היה בהם עדיין יצר הרע לא הכירו בצורך שבמלבושים.

לידת קין והבל: באותו יום שישי ילדה חוה בן וקראה לו 'קין', מלשון 'קניתי איש את ה", כלומר יחד עם ה' יצרנו אדם נוסף, ונולדה עם קין תאומה אחת. וילדה בן נוסף ששמו הבל, ונולדו עמו שתי תאומות. [והותר לקין לישא את אחותו, שאם לא כן לא היה העולם נבנה (רש"י ויקרא כ יז)].

חטא עץ הדעת: הנחש היה חכם וחשוב יותר מכל בעלי החיים, וכיון שרצה לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת התחיל לדבר עמה על עניני אכילת פירות העצים שבגן עדן, ואמרה לו חוה שמותר להם לאכול מכל הפירות, אך את פירות עץ הדעת אסור להם לאכול, והוסיפה דבר שלא נאמר לה – שאף אסור להם לגעת בעץ. הנחש בערמתו דחפה על העץ והוכיח לה מכך שלא מתה בנגיעה שגם באכילה לא תמות, והוסיף לומר לה שאם יאכלו מפירות אלו יהיו חכמים, ידמו לאלוקים בכך שיוכלו לברוא עולמות, וידעו להבחין בין טוב לרע. כיון שדברי הנחש ופיתויו מצאו חן בעיני האשה והאמינה לו, אכלה מהפירות. אך עתה חששה שתמות וישא אדם אשה אחרת, ולכן נתנה גם לאדם לאכול מהם. כיון שנכנס בהם כעת יצר הרע וידעו להבחין בין טוב לרע, התביישו ותפרו לעצמם עלי תאנה כחגורות, לכיסוי.

בא ה' לדון ולהעניש את אדם וחוה, וכששמעו את קול ה' כיבכול מתהלך בגן – התחבאו ממנו, ולא התגלה ה' פתאום אל האדם, כדי שלא יבהל ולא ידע מה להשיב, אלא נכנס עמו תחילה בדברים ושאלו 'אַיֶּכָּה', וכשהשיב שהתבייש בכך שאינו לבוש והתחבא, שאלו ה' האם אכל מעץ הדעת, שמחמת כן הבין שיש בושה בדבר. האדם השיב שחוה נתנה לו ואכל, וחוה אמרה שהנחש פיתה אותה לאכול. העניש ה' את הנחש שיהיה ארור מכל בעלי החיים, הרגלים שהיו לו נקצצו, ובכל מה שאוכל טועם טעם של עפר בלבד, ואף תהיה שנאה בין בני האדם לבינו, הוא יכיש אותם בעקב והם ירוצצו את ראשו. חוה נענשה בכך שיגדל באשה צער העיבור, צער הלידה וצער גידול בנים, אל בעלה תשוקתה והוא ימשול בה. האדם נענש שתוציא לו האדמה דברים ארורים, כמו זבובים ופרעושים, וכן כשיזרע בה מיני זרעים טובים – היא תצמיח קוצים ודרדרים ושאר עשבים, שיצטרך האדם לאכול מהם [וקללה זו נמשכה עד זמנו של נח], ורק בעמל רב יאכל לחם.

עשה ה' לאדם וחוה בגדים מצמר, שהוא רך וחם, וגירש ה' את האדם מגן עדן, כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם, ויוכל להטעות את הבריות שאף הוא אלוה, והניח במזרחו של גן עדן מלאכי חבלה שישמרו על דרך עץ החיים.

מנוחת השבת: ביום השישי הסתיימה מלאכת בריאת העולם, ולא היה צורך אלא במנוחה, וכשנכנסה השבת באה מנוחה. בירך ה' את השבת במן, שבהיות בני ישראל במדבר ירד ביום שישי לחם משנה עבור השבת, וקדש את השבת בכך שלא ירד בו מן כלל.

קין והבל: כשהיו אדם וחוה וילדיהם מחוץ לגן עדן, היה קין עובד אדמה, ואילו הבל לא רצה לעבוד בה לאחר שהתקללה בחטא אדם הראשון, והיה רועה צאן. קין הקריב מפירותיו קרבן לה', אך הביא מהפירות הגרועים שלו, ולא קיבל ה' את קרבנו. אך הבל הביא לקרבן מהמשובחים שבצאנו, וקיבל ה' את קרבנו על ידי אש שירדה מהשמים.

נפלו פניו של קין והצטער על כך שלא התקבלה מנחתו, התגלה אליו ה' ואמר לו שלא יצטער, כי אם ייטיב את מעשיו ייסלח לו חטאו, אך אם לא יעשה כן הרי חטאו שמור לו לפתח קברו להענש עליו, והיצר הרע ישתוקק תמיד להכשילו ולהחטיאו. אך קין פתח בדברי מריבה עם הבל אחיו, ובהיותם בשדה קם עליו והרגו. נכנס עמו ה' בדברי נחת לגרום לו להודות על האמת ולשוב בתשובה ולכן שאלו היכן הבל, אך קין חשב שיכול הוא להסתיר מה' את מעשיו ואמר שאינו יודע, ושאל בתמיהה 'השומר אחי אנוכי'. גער בו ה' על מעשיו ואמר לו שדמו של הבל ודם זרעו שהיה עתיד לצאת ממנו זועק מן האדמה, ומחמת כן הענישו שיהא נע ונד תמיד ולא יהיה רשאי לדור במקום אחד. והוסיף ה' וקילל את האדמה על כך שקיבלה את דמו של הבל, שלא תוסף לתת כחה. אמנם קין שאל את ה' האם לא יוכל לסבול את עוונו, והרי עתה כל הרואה אותו יהרגנו, ולכן אמר ה' שההורג את קין ייענש, וכדי למנוע מכל הבריות מלהרוג את קין חקק לו ה' אות אחת משמו במצחו, ואמר שיידחה עונשו לסוף שבעה דורות. ובכל מקום שהיה קין הולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו, והבריות מתרחקות ממנו ואומרות 'זהו האדם שהרג את אחיו'.

צאצאיו של קין: חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, למך, ובני למך היו יבל, שהיה הראשון לרעיית בהמות במדבריות, ונודד באהלים ממקום למקום למרעה הצאן. יובל, שהיה הראשון ליצירת כלי נגינה, כנור ועוגב. תובל קין, שהיה הראשון לעשיית וחידוד כלי מתכת, נחושת וברזל. ובת היתה ללמך ושמה נעמה, והיא אשת נח [כל צאצאי קין נהרגו במבול, מלבד נעמה, אשת נח].

עונשו של קין: לאחר שנולדו בני למך, שהם דור שביעי לקין [כאשר מונים גם את קין עצמו], הגיע זמן עונשו. כיון שהיה למך עיור, היה בנו 'תובל קין' מוליך אותו לצוד חיות, וראו מרחוק את קין והיה נראה כחיה, ואמר תובל קין ללמך שיירה בו חץ והרגו, כשגילה למך שהרג את סבו, קין, ספק את כפיו בצער, ומחץ את ראשו של תובל קין שהיה שם ונהרג גם הוא.

לידת שת: ביום שנברא אדם הראשון נולדו קין והבל, ולאחר מאה ושלשים שנה נולד לו בן נוסף וקראה חוה את שמו שֵׁת, כי 'שָׁת' [-נתן לה] ה' בן אחר במקום הבל שנהרג על ידי קין. בנו של שת הוא אנוש, ובזמנו התחילו לחלל את שם ה', ולקרוא לבני אדם ולעבודות זרות בשם ה', וכעונש על כך עלה האוקיינוס והציף שליש מהיבשה שבעולם.

עשרה דורות מאדם עד נח: אדם, הוליד את קין, הבל, שת ועוד בנים ובנות, וחי 930 שנה. שת הוליד את אנוש ועוד בנים ובנות, וחי 912 שנה. אנוש הוליד את קינן ועוד בנים ובנות, וחי 905 שנה. קינן הוליד את מהללאל ועוד בנים ובנות, וחי 910 שנה. מהללאל הוליד את ירד ועוד בנים ובנות, וחי 895 שנה. ירד הוליד את חנוך ועוד בנים ובנות, וחי 962 שנה. חנוך הוליד את מתושלח ועוד בנים ובנות, וכיון שהיה צדיק אך קל דעת לשוב ולהרשיע, מיהר ה' וסלקו מהעולם קודם זמנו, בהיותו בן 365 שנה. מתושלח הוליד את למך ועוד בנים ובנות, וחי 969 שנה. למך הוליד את נח ועוד בנים ובנות, וחי 777 שנה [הרי עשר דורות: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח].

נח ותולדותיו: נח נקרא בשם זה, לומר שבן זה יניח מאיתנו את עצבון הידים ואת קללת האדמה, כיון שעד זמנו היו חורשים את האדמה בידים, והוא התקין להם מחרשות. ועד אותו זמן היתה האדמה מוציאה להם קוצים ודרדרים במקום חטים, וכפי שהתקלל אדם הראשון, ובזמנו של נח נחה האדמה מקללה זו. נח הוליד את שם, חם ויפת רק בהיותו בן חמש מאות שנה, כיון שידע ה' שעתיד לבוא מבול לעולם, ואמר, אם יהיו בני נח רשעים יהיה לו צער במיתת בניו. ואם יהיו בניו צדיקים יצטרך לטרוח להכין הרבה תיבות, ולכן לא הוליד עד שהיה בן חמש מאות, ונמצא שאפילו יפת, בנו הגדול, היה בזמן המבול רק בן מאה שנה, ובאותה תקופה, שהיו חיים זמן רב, היה נחשב עדיין כ'קטן' שאינו ראוי לעונש גם אם יהיה רשע.

גזירת המבול: כשהתרבו בני האדם על פני הארץ, היו בני השרים והשופטים לוקחים להם נשים מכל אשר בחרו, אף אשת איש, ואף זכר ובהמה, עד שכל בני האדם השחיתו את דרכם. בתחילה דן ה' האם להשחיתם או לרחם עליהם, אך אז גזר שלא יהיה נידון זה נמשך זמן רב, אלא יתן להם זמן של מאה ועשרים שנה בלבד, ואם לא יחזרו בתשובה יביא עליהם את מי המבול. כיון שאכן המשיכו בחטאיהם אמר ה' בלבו להעציב את בני האדם ולהמית את כולם, ואף את בעלי החיים, שגם הם השחיתו את דרכם. ורק נח מצא חן בעיני ה', להצילו מגזירת המבול.