עניני הפרשה: יצחק ורבקה • לידת יעקב ועשיו • מכירת הבכורה ליעקב • יצחק בארץ פלשתים • ברכות יצחק ליעקב • בריחת יעקב מעשיו
- יצחק ורבקה: בזמן שהיה בן ארבעים שנה נשא יצחק את רבקה, שאף על פי שהגיעה ממקום של רשעים, ואביה ואחיה היו רשעים, לא למדה ממעשיהם אלא היתה צדיקה. באותו זמן היתה רבקה בת שלש שנים, ונשאה אף שעדיין לא היתה ראויה ללדת, ומזמן שנהייתה בת שלש עשרה וראויה ללדת המתינו עשר שנים כפי שהמתין אברהם לשרה, וכשראו שעדיין אינה יולדת התפללו יצחק ורבקה לה' שיהיו להם ילדים, וקיבל ה' את תפילת יצחק כיון שהיה צדיק בן צדיק, ולא את תפילת רבקה, שהיתה צדיקה בת רשע.
לאחר שהרתה רבקה היו הבנים מתרוצצים בקרבה, כי בעוברה סמוך לישיבה של שם ועבר היה יעקב מפרכס לצאת, ובעוברה סמוך לפתחי עבודה זרה היה עשיו מפרכס לצאת, וכיון שראתה שכל כך גדול הוא צער העיבור תמהה על עצמה מדוע היא רוצה ומתפללת על כך, והלכה לבית מדרשו של שם שיאמר לה מה יהא בסופה. אמר ה' לשם ברוח הקודש, ושם אמר זאת לרבקה, שהיא עתידה ללדת שני ילדים, אחד צדיק ואחד רשע, ומהם יצאו שני עמים ושתי מלכויות, ולא יהיו שווים יחד בגדולתם, אלא בכל פעם שאחד מהם קם – חברו נופל.
- לידת יעקב ועשיו: בהיות יצחק בן ששים שנה ורבקה בת עשרים ושלש ילדה תאומים. תחילה יצא עשיו, שהיה אדמוני – סימן שיהא שופך דמים, וכיון שהיה כל גופו מלא שער כאדרת של צמר קראו את שמו 'עשיו', שהוא עשוי וגמור בשערו כאדם גדול. יעקב יצא אחריו כשהוא אוחז בעקבו של עשיו, לרמז שקודם שתסתיים מלכותו של עשיו בעולם – יבא יעקב ויטלנה ממנו, וה' קרא את שמו 'יעקב'.
בהיותם קטנים לא הבחינו בני אדם בהבדל שבין יעקב לעשיו, אך כשנעשו בני שלש עשרה שנה היה ניכר ההבדל שביניהם, כי יעקב היה הולך לבתי מדרשות, ועשיו היה הולך לבתי עבודה זרה. עשיו היה אדם בטל הצד בעלי חיים בשדות, ובנוסף לכך היה מרמה את אביו בדיבוריו על ידי שהיה שואלו בעניני דקדוקי הלכות, והיה יצחק סבור שהוא צדיק ומדקדק במצוות, ומחמת כן היה יצחק אוהבו. ואילו יעקב היה איש תם שאינו חריף לרמות, פיו ולבו שוים, והיה לומד תורה בישיבתם של שם ועבר, ורבקה היתה אוהבת את יעקב.
- מכירת הבכורה: אברהם היה עתיד לחיות מאה ושמונים שנה [כפי שחי יצחק], אך כיון שעמד עשיו לצאת לתרבות רעה לא רצה ה' שיראה זאת אברהם, כיון שהבטיחו שימות 'בשיבה טובה', ולכן קיצר חמש שנים משנותיו ונפטר אברהם בהיותו בן מאה שבעים וחמש. באותו יום בישל יעקב עדשים אדומות, שזהו מאכל אבלים [הרומז לכך שבדומה לעדשים כך האבלות היא כגלגל החוזר בעולם]. עשיו הגיע מהשדה כשהוא עייף מכך שהרג אדם, וכשראה את נזיד העדשים ביקש מיעקב שישפכנו לתוך פיו כדרך שמלעיטים בעלי חיים.
כיון שבאותו זמן היתה עבודת הקורבנות לה' נעשית על ידי הבכורות, אמר יעקב בליבו שאין ראוי שעשיו הרשע יקריב קורבנות לה', ולכן ביקש ממנו בתמורה לנזיד העדשים שימכור לו את הבכורה. כיון ששמע עשיו שבעבודת המקדש יש איסורים שעונשם מיתה – מאס בבכורה ומכרה ליעקב ואף נשבע על כך, ויעקב נתן לו בתמורה לחם ונזיד עדשים. וגם לאחר שאכל ושתה, ביזה עשיו ברשעותו את העבודה הכרוכה בבכורה זו.
- יצחק בארץ פלשתים: באותו זמן היה רעב בארץ ישראל, וחשב יצחק לרדת למצרים כדרך שעשה אברהם אביו ברעב שהיה בזמנו, אך כשהיה בארץ פלשתים בדרכו לארץ מצרים התגלה אליו ה' ואמר לו שלא ירד למצרים, כיון שבזמן העקידה התקדש להיות כקרבן עולה ואין ראוי שיצא לחוץ לארץ, אלא ציווהו שיישאר בארץ פלשתים, והבטיחו ה' שייתן לו את הארצות הללו, ויקיים בזרעו את השבועה שנשבע לאברהם – שיהיו צאצאיו מרובים ככוכבי השמים, ויתברכו בהם כל אנשי העולם. וברכות אלו הם בזכות אברהם שעמד בניסיונות, קיים אפילו מצוות שעתידים חכמים לתקן כמשמרת למצוות התורה, קיים מצוות שהשכל מחייב אותם, כמו גזל ושפיכות דמים, וקיים גם את החוקים שאין האדם מבינם בשכלו, כמו שעטנז ואכילת מאכלות אסורות.
בארץ פלשתים שכן יצחק בעיר גרר, וכיון שהיתה רבקה טובת מראה חשש יצחק שיהרגוהו אנשי ארץ פלשתים כדי לישא אותה, ולכן אמר שהיא אחותו. אך לאחר זמן רב הכיר אבימלך מלך פלשתים שהיא אשת יצחק, וקרא ליצחק ושאלו מדוע אמר שרבקה היא אחותו, והרי מחמת כן כמעט הוא עצמו לקח את רבקה לאשה, ויצחק השיב לו שעשה כן מחשש שיהרגוהו מחמתה. ציוה אבימלך על כל עמו שלא יגעו לרעה ביצחק וברבקה.
- גירוש יצחק מארץ פלשתים וחזרתו לארץ ישראל: זרע יצחק תבואה בארץ פלשתים, ואף שלא היתה זו ארץ משובחת כמו עיקר ארץ ישראל, ואף שהשנה היתה שנת רעב, צמחה תבואתו מאה פעמים יותר ממה ששיערו בתחילה שתצמח, והיה יצחק הולך וגדל בעשירותו, עד שהפלשתים קנאו בו. בארץ פלשתים היו בארות שחפרו עבדי אברהם בימי אברהם, ולאחר מיתת אברהם סתמום פלשתים ומלאו אותם עפר, ויצחק חזר וחפר את אותם בארות, וקראם בשמות שקרא להם אברהם. כיון שהתעשר יצחק כל כך אמר לו אבימלך מלך פלשתים שילך מארצו, ואכן עזב יצחק את העיר גרר והלך לנחל גרר שהיה רחוק מהעיר עצמה. שם חפרו עבדיו ומצאו באר מים חיים, אך רועי העיר גרר רבו עמהם וטענו שהמים שייכים להם, וקרא יצחק לבאר זו 'עֵשֶׂק', כיון שֶׁהִתְעַשְּׂקוּ עמו. חזרו עבדי יצחק וחפרו באר אחרת, אך גם עליה רבו עמהם רועי גרר, ולכן קרא יצחק את הבאר 'שִׂטְנָה'. התרחק יצחק מהמקום וחפר באר שלישית, וכיון שלא רבו עליה קרא את שמה 'רְחֹבוֹת', באומרו שעתה ירחיב להם ה', ויתרבו בארץ.
עלה יצחק מארץ פלשתים לבאר שבע שבארץ ישראל, ושם נגלה אליו ה' והבטיחו שיהיה עמו, יברך אותו וירבה את צאצאיו, בזכות אברהם אביו. בנה שם יצחק מזבח, ועבדיו כרו שם באר. באותו זמן באו אליו אבימלך מלך פלשתים עם קבוצה מאוהביו וּפִיכֹל שר צבאו, וכשתמה יצחק על בואם אליו לאחר שגירשו אותו מארצם השיבו לו שהם רואים שה' היה עם אברהם אביו ועימו, ולכן רוצים הם להמשיך ולחדש איתו את הברית שהיתה להם עם אברהם אביו, וכפי שהם לא הזיקו לו כשגירשו אותו מארצם, כך הוא לא יזיק להם. עשה להם יצחק משתה, ובבוקר נשבעו על כך שניהם, ונפרדו בשלום. באותו יום אמרו עבדי יצחק ליצחק שמצאו מים בבאר שחפרו, וקרא יצחק לבאר 'שִׁבְעָה', על שם השבועה שנשבעו באותו יום הוא ואבימלך, ומחמת כן קרויה אותה עיר 'באר שבע'.
- הנהגתו הרעה של עשיו: אף שעשיו היה כל ימיו תופס נשים נשואות ומענה אותן, רצה להראות את עצמו כאדם צדיק, ולכן בהיותו בן ארבעים אמר שהולך הוא בדרכו של יצחק, וכשם שיצחק נשא אשה בהיותו בן ארבעים, כך הוא עצמו נשא אשה בהיותו בן ארבעים, אך נשותיו היו רשעיות ועובדות עבודה זרה, וגרמו צער ומורת רוח ליצחק ורבקה.
- ברכת יצחק ליעקב: לעת זקנתו של יצחק כהו עיניו מראות מחמת העשן של הקטורת שהיו נשות עשיו מקטירות לעבודה זרה [לא הזיק הדבר לרבקה אלא רק ליצחק, כיון שהיו עיניו כהות במקצת מזמן העקידה, שהיו מלאכי השרת בוכים ודמעותיהם נפלו לעיניו של יצחק, ואף היה הדבר ברצון ה' – כדי שיברך יצחק את יעקב ולא את עשיו].
כיון שנעשה יצחק בן מאה עשרים ושלש שנים, חמש שנים סמוך לשנת פטירת שרה אימו, חשש שימות בטרם יברך את אחד מבניו [כיון שכאשר מגיע האדם סמוך לשנות פטירת הוריו עליו לחשוש שימות]. וכיון שהיה יצחק סבור שעשיו ראוי לברכות קרא לו וביקשו שיצוד לו ציד מן ההפקר, ישחטנו כדין ויכין לו מטעמים, כדי שיברכנו. רבקה שמעה את הדברים, וידעה שיעקב הוא הראוי לברכה ולא עשיו, ולכן קראה ליעקב וסיפרה לו את דברי יצחק לעשיו, וציותה עליו שיביא לה שני גדיי עיזים [והיתה רשאית לעשות כן, כיון שיצחק התחייב לה בכתובתה שני גדיי עיזים ביום] והיא תכין מהם מטעמים, וכשיביאם ליצחק אביו יסבור שהוא עשיו ויברכנו. יעקב חשש שיצחק יבחין בדבר על ידי שימשש אותו וירגיש שהוא חלק, ולא שעיר כמו עשיו, ומתוך כך יקללנו, אך רבקה אמרה לו שעליה תבוא כל קללה, אך שישמע בקולה ויעשה כדבריה.
עשה יעקב כדברי רבקה אימו, והיא הכינה מטעמים כאשר אהב יצחק, הלבישה לו את בגדי עשיו שהיו שמורים אצלה [ולא הפקידם עשיו אצל נשותיו, כיון שהכיר בטיבן וחשדן שיגנבום], והוסיפה והניחה על ידיו ועל צווארו את עורות גדיי העיזים, כדי שיסבור יצחק שזהו עשיו, ונתנה לו את המטעמים להגיש ליצחק אביו. נכנס יעקב ליצחק, וכששאלו מי הוא השיב 'אנוכי עשיו בכורך', והיתה כוונתו 'אנוכי המביא לך את המטעמים, ועשיו הוא בכורך', וביקשו בדרך כבוד שישב לאכול כדי שיברכנו. שאלו יצחק כיצד הכין את הכל במהירות, והשיב לו שה' סייע לו. תמה יצחק על הדבר, כי לא היה רגיל לשמוע שם שמים מפיו של עשיו, ולכן חשד שמא אין זה עשיו וביקשו שיתקרב אליו ויוכל למששו ולראות אם אכן הוא עשיו, וכשמיששו והרגיש את שער גדיי העיזים אמר 'הקול קול יעקב', שמדבר לאביו בלשון תחנונים, 'והידיים ידי עשיו', וכיון שהיה סבור שהוא עשיו, נטל ממנו את המאכלים והיין, וכשנשקו יעקב הרגיש יצחק ריח גן עדן שנכנס עמו, ובירכו יצחק שיתן לו האלוקים – בזמן שהוא ראוי לכך – מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, ובירכו שיעבדוהו וישתחוו לו האומות, יהא גביר לאחיו, מקללו ארור ומברכו ברוך.
מיד כשיצא יעקב מלפני יצחק נכנס עשיו עם המטעמים שהכין מצידו, אמר לאביו בלשון קינטור שיקום ויאכל ממה שהכין לו כדי שיברכנו, וכשהבין יצחק שאכן זהו עשיו – תמה על כך שכבר בא אדם אחר קודם לכן ונטל את הברכות, והבין שהיה זה יעקב, ואמר לעשיו שכבר בא יעקב בחכמה ונטל את ברכותיו. אמר עשיו ליצחק שמא מחמת כן קראו את שמו יעקב, כי עקבו פעמיים, נטל את בכורתו ועתה נטל את ברכתו. אך כששמע זאת יצחק – שמח, כיון שבתחילה הצטער שמא עוון יש בידו בכך שבירך את הצעיר לפני הבכור, אך עתה ששמע שיעקב קנה את הבכורה, אמר 'גם ברוך יהיה'. אמנם עשיו בכה והתחנן ליצחק שיברך גם אותו, ובירכו יצחק שיהיה מושבו משמני הארץ, יחיה על חרבו, ואף שיהא משועבד ליעקב, מכל מקום כאשר צאצאיו לא ישמרו את המצוות כראוי לא יתחייב לעבוד את צאצאי יעקב, אלא יוכל לפרוק את עולו מעליו.
- בריחת יעקב מעשיו: מאותו זמן שנטל יעקב את הברכות שנא עשיו את יעקב, ואמר בליבו שכאשר ימות יצחק יהרוג את יעקב אחיו [אך לא יהרגנו בחייו כדי שלא יצטער אביו]. לרבקה נודע ברוח הקודש מה שעשיו מהרהר בליבו, ולכן אמרה ליעקב שילך לבית לבן אחיה, ויהיה שם עד שעשיו ישכח מה שעשה לו, והיא תשוב לקרוא לו משם. לשם כך אמרה רבקה ליצחק שאינה רוצה שיישא יעקב אשה מבנות הארץ, ויצחק קרא ליעקב והזהירו שלא יישא אשה מבנות כנען, ושלחו לפדן ארם למצוא שם אשה מבנות לבן אחי אימו. הוסיף יצחק ובירכו שוב שיפרה וירבה, ושיתקיימו בו ברכות אלוקים לאברהם.
כאשר שמע עשיו שציווה יצחק ליעקב שלא יישא אשה מבנות כנען, הלך ונשא את בת ישמעאל, אך לא גירש את נשותיו הראשונות שהיו רשעיות, אלא הוסיף רשעה זו על הראשונות שהיו רשעיות. באותו זמן היה יעקב בן ששים ושלש שנים, ובדרכו לחרן לישא אשה מבנות לבן התעכב ארבע עשרה שנה ללמוד תורה בישיבת שם ועבר.
