מאמר ראשון, קט 3

המשך קט. החבר: ואמשול לך משל למה הדבר דומה, חבורת אנשים תעתה במדבר, והצליח אחד מהחבורה להחלץ מהמדבר, ומשם להגיע אל מלך הודו. המלך חלק לו כבוד רב וגדולה, כי הכיר שאדם זה הוא אחד מאותה חבורה שהיו אבותיה מאוהבי מלך הודו ובני בריתו. המלך העניק לו מתנות יקרות, שנשאם איתו עבור חבריו, הלבישו בגדי חמודות, שלח איתו עבדים לעזור ליתר בני החבורה, כרת עמו ברית לקבל עליהם את עול מלכותו, וצוהו בציווים שונים. וכשבא אל חבריו, ועמו המתנות היקרות והשליחים ההודיים, שמחו בני החבורה בהם מאד, ולא העלו על דעתם שמלך הודו ישלח אליהם שליחים שילכו אליהם למדבר. הם חלקו לשליחים כבוד רב, ואף ארמון בנו להם והושיבום בו. בעזרת השליחים הראשונים שהראו להם את הדרך הקצרה והישרה להודו, יכלה החבורה בנקל וללא מאמץ לשלוח שליחים נוספים להודו, ולקבל את פני המלך. והדבר היה ברור לכולם כי אין כל קושי להגיע אליו, ורק דרוש לזה קבלת מרות המלך, וחלוקת הכבוד לשליחיו. איש לא עורר את השאלה 'למה נקבל עלינו את מרות המלך?', כי מגמת הדבר היתה גלויה ונראית לעין, והיא – הכניסה לחברת המלך. התחברות שצומחת ממנה טובה רבה.

(והנמשל בסיפור זה הוא מה שאירע לעם הישראלי), החבורה ההולכת במדבר משולה לבני ישראל, השליח הראשון (שהגיע למלך) הוא משה, השליחים הנוספים שהלכו מהחבורה (אל המלך) הם שאר הנביאים, ושלוחי המלך ההודי הם השכינה והמלאכים. בגדי החמודות הוא האור שקרן מפני משה, והאור שהאירה הנבואה את נפשו, ואילו המתנות היקרות שנשלחו מהמלך הם שני לוחות הברית שנכתבו עליהם עשרת הדברות.