מאמר שלישי, ה 8

המשך ה. החבר: הזמן היקר והמובחר ביותר לחסיד, הוא יום השבת, המיועד להדבק בענינים האלהיים, ועבודת החסיד ביום זה נובעת מתוך שמחה, לא משברון לב, כמו שבארנו (מאמר ב' סימן נ'). במשך ימי השבוע מצטברת קדרות על אור הנפש בהשפעת מותרות החיים החומריים, ואי אפשר לזכך קדרות זו אלא ביום מנוחה המיוחד לעבודת ה'.
יום מנוחה זה משלים לגוף את מה שהחסיר בששת ימי המעשה, ומכינו לקראת העתיד. ולנפש הוא כיום מרפא, כאילו מתרפאת בו ממחלה שעברה עליה, ומכינה עצמה לעמוד בפני מחלה העלולה להיות.
דומה הדבר לקרבן שהיה מביא איוב בכל שבוע על בניו, 'כי אמר אולי חטאו בני'. ותבחין הנפש ביום מנוחתה – עד כמה נפגמה משלימותה, עקב טרדות הגוף.