מאמר שני, ב4
המשך ב. החבר: המחשבה השטחית של האדם קובעת שמי שאינו חי הרי הוא מת, על כן ניתן לבורא תואר 'חי', כדי לומר שאינו מת. ואמנם, השכל המבין דבר לאשורו, מכיר בעובדה שלא כל מי שאינו ראוי להקרא חי הוא מת.
הזמן, אף שאינו ראוי לומר עליו שהוא חי, בכל זאת לא נאמר עליו שהוא מת, משום שאין לזמן שייכות למושגים של חיים ומות, וכן הדומם, אינו ראוי לקבל חכמה או להיות כסיל, ועל כן, אם נאמר שאבן אינה חכמה, אין זו הוכחה שהיא שוטה. וכשם שהדומם במדרגה פחותה מלקבל את החכמה והסכלות, כן העצם האלוהי מרומם מהמושגים חיים ומוות.
"בְּנֵי הָעָם הַמֻּטְבַּע בְּטִבְעָם הַדְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה וְהַקִּרְבָה לֶאֱלוֹקִים,
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
