מאמר שני, טו-טז
טו. הכוזרי: מה שהזכרת בסוף דבריך, בדבר הידבקות השכל והנפש למי שמוכן לקבלה, דבר זה מכללי החכמה שצריך פרוט ופרוש, וכשנדבר על עניני החכמה אשאל אותך עליהם, כי אין מקומו כאן. ועתה השלם לי את דבריך בדבר מעלת ארץ ישראל.
טז. החבר: ארץ זו היתה מזומנת ומיוחדת ללמד את העולם כולו את הדרך הישרה, וכנבואת ישעיהו 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', נתיחדה להיות נחלת שבטי ישראל מעת דור ההפלגה, כשהתפרדו הלשונות ונפוצו לכל הארצות, כמו שכתוב בתורה 'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' ואברהם אבינו, עם כל מעלותיו, לא זכה למידה זו שיכרות ה' עמו ברית, וישפיע עליו שפע אלוהי, עד שבא לארץ, ורק בה כרת ה' עמו ברית בין הבתרים.
ואם היחיד התעלה כל כך בגלל מעלת ארץ ישראל, מה דעתך על אומה נבחרת שלמה, מקבלי התורה, הנקראים 'עם ה", הנמצאים בארץ הנבחרת הנקראת נחלת ה', וחוגגים את מועדיהם בזמנים קבועים שנקבעו על פי ה', לא על פי הסכמתם ולא מחכמת הכוכבים וזולתה, ונקראו חגים אלה 'מועדי ה". ועוסקים בעבודת הקרבנות ושאר מצוות לפי השיעור והכמות שנצטוו מפי ה', עם הפרישות מהטומאה, והם הנקראים מלאכת ה', ועבודת ה'.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
