מאמר שני, לד 2

המשך לד. החבר: עם ישראל אינו משול למת, אלא לחולה שבשרו נמק והרופאים התייאשו מרפואתו, והוא מקוה להתרפא בדרך נס, החורג מדרך הטבע.
כמו שכתוב בפרשת העצמות היבשות 'התחיינה העצמות האלה', וכמו המשל המוזכר בנבואת ישעיהו, בפרשת 'הנה ישכיל עבדי', שתיאר את איש ישראל כאיש שלא תואר ולא הדר לו, והוסיף הנביא שם 'וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ', כלומר, בגלל צורתו החיצונית הבזויה האדם נמנע מלהביט ולהסתכל בו, ודומה לדברים המטונפים שהאדם רגיש מהביט בהם, ומסתיר פנים מהם, נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי.