מאמר שני, סא-סב
סא. הכוזרי: דבריך אלה די בהם להתיר את הספק שהסתפקתי, למה מטמא הזרע, המתהווה ממותר המזון שבגוף האדם, על אף היותו נושא לדבר רוחני (והוא חיות הוולד), ואילו השתן והצואה אינם מטמאים, למרות ריחם ומראם המכוער וכמותם הרבה, אך עדיין נשארתי מסופק בטעם צרעת הבית והבגד.
סב. החבר: בארתי לך כבר, כי מעמד השכינה בישראל היה כרוח בגוף האדם. השגחתו הפרטית מחיה אותם, נותנת להם זיו והדר בגופם, במלבושם ובמקום מגוריהם. ברחקה מהם תסרח תבונתם, יתכער גופם וישתנה זיו יופיים. כמו כן כשהשכינה מתרחקת מיחידים, יהיה ניכר על כל אחד סילוק אור השכינה ממנו. דוגמת דבר זה אנו יכולים לראות אצל האדם, כאשר מסתלק כח החיות ממנו, כתוצאה מפחד או מדאגה, גורם דבר זה לשינוי גופני. וכן נשים או ילדים הרגישים לבהלה ופחד, קורה שכשיוצאים בלילה מופיעים על גופם כתמים שחורים וירוקים, והם מיחסים תופעה זו לשדים, בעוד שלאמיתו של דבר יתכן שפחד או ראיית מתים והרוגים – יביא על האדם אף מחלות קשות בגוף ובנפש.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
