מסכת אבות, פרק א, משנה ח

משנה ח: יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

משנה ח: יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם – מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין, שמלמדים את בעלי הדין אילו טענות עליהם לטעון כדי שיזכו בדין, ואף שיודעים שהצדק עמם. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ שניהם בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וחשודים לשקר, ולא תאמר 'אדם זה חשוב הוא, ובודאי לא ישקר', אלא לא יסמוך על דבריהם כלל, וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, ולא תאמר שאותו שיצא חייב גזלן הוא, אלא למד עליו זכות לומר שטעות היתה בידו, וכדומה. וכן אם התחייב אחד מהם שבועה, ונשבע, לא תחשדנו שנשבע לשקר.