מסכת אבות – פרק ג

משנה א: עד לפרק זה הובאו דברי התנאים כפי סדר השתלשלות קבלת התורה, אמנם מכאן והלאה מובאים דבריהם ללא סדר הדורות: עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים האמורים להלן, וְעל ידי זה אֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. ומבאר את דבריו, מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה ואם כן אין לך להתגאות כלל. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, ואם כן אין לך לטרוח לאסוף ממון ונכסים, שאין מלוים את האדם ואין מסייעים לו לאחר מותו. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ועל ידי התבוננות זו ימנע האדם מלחטוא, ולא יכשל בעבירות.

משנה ב: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, המנהיגה את המדינה, ואפילו מלכות של אומות העולם, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ – שאם לא היה פחד השלטונות על בני האדם, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ – היה אדם 'בולע' את חבירו כשהוא חי, כלומר, מזיק וגוזל כרצונו, ולא היה יישוב בני האדם יכול להתקיים. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין יחד, וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) 'וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ', ויש לדייק מהפסוק שמי שאין חפצו בתורת ה', הרי זה מושב לצים. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ'. אֵין לִי ללמוד מפסוק זה ששכינה שורה אֶלָּא על שְׁנָיִם שעוסקים בתורה, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו', ו'ידום' היינו מלשון דממה, שדרך הלומד לבדו ללמוד בלחש, ועל זה נאמר 'כי נטל עליו', כלומר, כאילו נתינת כל התורה היתה בשבילו בלבד.

משנה ג: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה בני אדם שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, והרי הם נחשבים כחבורה אחת, שהרי הם מזמנים יחד, וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, הרי זו פריקת עול תורה מעליהם, והרי הם כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים – מקרבנות של עבודה זרה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה [-כינוי לעבודה זרה] בְּלִי מָקוֹם' – כיון שלא הזכירו על השולחן את שם המקום ברוך הוא על השולחן. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, והיינו כמו הכהנים האוכלים קרבנות בבית המקדש, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה", כלומר, מיד כשהאדם מדבר בדברי תורה, הרי שולחנו נחשב כשולחן העומד לפני ה'.

משנה ד: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה – אדם שנשאר ער בלילה, וְכן הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, שבשני אופנים אלו ראוי לו לעסוק בתורה, שאין מי שיטרידנו ויפריענו מלימוד התורה, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה – ואינו עושה כן, אלא מתבטל מללמוד תורה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

משנה ה: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, ועושה תורתו קבע, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת, שיתן ה' בלב המלכות שלא ישתעבדו בו, וְכן מעבירים ממנו עֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שלא יצטרך לעסוק הרבה במלאכתו, אלא מעט מלאכה תספיק לו לכל צרכיו. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, בתואנה שעול התורה קשה עליו, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת, וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שצריך לעסוק הרבה במלאכתו כדי להתפרנס.

משנה ו: רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה בני אדם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל', וסתם לשון 'עדה' המוזכרת בפסוק היינו עשרה בני אדם מישראל, וכשעוסקים בתורה הם מכונים 'עדת אל', ואלוקים ניצב שם ומשרה שכינתו ביניהם. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שעוסקים בתורה, שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו ביניהם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) 'וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ', ו'אגודה' היינו קבוצה, וקיבוץ אצבעות היד הוא חמשה, ולכן אף אגודה האמורה כאן היינו חמשה, ולשון 'אגודתו' היינו אגודה שלו, של הקדוש ברוך הוא, כיון שעוסקים בתורה, ועליהם נאמר בתחילת הפסוק 'הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו', כלומר, השכינה שהיא בשמים, יורדת לארץ ושורה על חמשה בני אדם העוסקים בתורה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) 'בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט', ו'אלוהים' האמורים כאן היינו דיינים, שהם שלשה, והשכינה שורה בקירבם. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע' וְגוֹ', הרי שה' משרה שכינתו ומקשיב ושומע אפילו שנים המדברים בדברי תורה איש אל רעהו. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ', ולשון 'אליך' היינו אפילו לאדם אחד [ומכל מקום הביאה המשנה את כל הדרשות הקודמות, כיון שבודאי השראת השכינה גדולה יותר, והשכר גדול יותר, ככל שיש יותר בני אדם העוסקים בתורה יחד].

משנה ז: רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ – תן לקדוש ברוך הוא את גופך וממונך, לעשות בהם חפצי שמים, ואל תחשוב שאתה נותן משלך, אלא אתה נותן לו משלו, שֶׁהרי אַתָּה וְשֶׁלָּךְ, שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) 'כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ, וְשׁוֹנֶה – ולומד תורה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ, וְאוֹמֵר 'מַה נָּאֶה אִילָן זֶה', וּ'מַה נָּאֶה נִיר [-שדה חרושה] זֶה', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שהרי זהו חילול כבוד התורה, שמפסיק מלימודו כדי להתבונן בדברים אלו [ואפילו שמתבונן בכך במעשי ה' ונפלאות הבריאה, מכל מקום אין לו להפסיק לשם כך ממשנתו].

משנה ח: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, על ידי שמתעצל מלחזור ולשנן תלמודו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ'. מוסיפה המשנה, יָכוֹל היית לומר שכן הוא עונשו אֲפִלּוּ אם תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, שהיתה זו משנה קשה, ומתוך כך שכחה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', הָא – הרי מבואר בפסוק שאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ, והיינו על ידי שעוסק בדברים בטלים, ומתוך כך שוכח מה שלומד.

משנה ט: רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל מי שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת במחשבתו לְחָכְמָתוֹ, כלומר, שתכלית לימוד חכמתו היא כדי להגיע ליראת חטא, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, שמביאה אותו לידי יראת חטא, כפי רצונו, ונהנה בה. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, כלומר, שאינו לומד על מנת לעשות, ואין רצונו להגיע ליראת חטא, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, כיון שהחכמה מונעת אותו מללכת אחר שרירות ליבו, ומתוך כך הוא קץ בה, ומניחה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו הטובים מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, כיון שהוא בא ליטהר מסייעים אותו, וחָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, שאינו מקיים את כל המצוות שלמד ויודע אותם, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, כיון שאינו לומד על מנת לקיים אלא כדי להתייהר, ואין קיום לחכמתו.

משנה י: הוּא [-רבי חנינא בן דוסא] הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, על ידי שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות, ושם שמים מתקדש על ידו, אף רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית – הישן בבוקר עד שעה מאוחרת, ומבטל קריאת שמע ותפילה בזמנם, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, המושך ליבו של אדם ומביאו לידי שכרות, ועל ידי זה בטל מן התורה, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, המבטלת את אביהם מללמוד תורה, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, שמתכנסים יחד לדבר דברים בטלים, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם, שהרי בריאת האדם היא רק כדי שיעסוק בתורה, ואם הוא מתבטל מלימוד התורה, למה לו חיים.

משנה יא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, שפוסל את הקרבנות במחשבה פסולה, או מותיר את בשר הקרבן יותר מזמנו, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת – העושה מלאכה בחול המועד, או שנוהג בימים אלו מנהג חול, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, שמביישו עד שפניו משתנות [שבתחילה כשמביישים אותו מאדימים פניו, ואחר כך כשאינו מוצא מענה הרי הוא מצטער, ופניו מתלבנות], וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שאינו מקיים מצוות ברית מילה, וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה – המפרש את התורה בפירושים מסולפים ומזלזל בדברים מהתורה שאינו מבין אותם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אם לא חזר בתשובה על עוונות אלו, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

משנה יב: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ – כאשר תשהה עם אדם חשוב, המכונה 'ראש', שים עצמך כקל לנגדו, ותזדרז לשמשו ולעוזרו. וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת – וכאשר תשהה עם אדם צעיר, ששערו שחור, התנהג בחשיבות, ולא תנהג מנהג קלות. וְאמנם, אין הכוונה שתקבל את פני הצעיר ממך בזעף ובפנים חמורות, אלא הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.

משנה יג: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הנהגה של שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין את האדם לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת שמסרו לנו חכמים בכתיבת התורה, בחסרות ויתרות, הם סְיָג – גדר וחיזוק לַתּוֹרָה שבכתב, שעל ידי זה אנו יודעים כיצד לדרוש את הפסוקים, ולקיים את המצוות כתיקונם. הפרשת מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר, שהרי דרשו חכמים את הפסוק 'עשר תעשר', כאילו נאמר עשר בשביל שתתעשר. נְדָרִים, שבהם אוסר האדם על עצמו דברים המותרים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת, שכשרוצה האדם לפרוש מהנאות העולם הזה, וחושש שלא יעמוד בקבלתו, אומר זאת בלשון נדר, ועל ידי זה פורש מהם בודאי. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה, והיינו שתיקה אפילו מדברי הרשות, שהם דיבורי חולין של בני אדם, ויש לאדם למעט בהם.

משנה יד: הוּא [-רבי עקיבא] הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם אלוקים, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם – חיבה יתירה יש לאדם בכך שהודיע לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, שנברא בצלם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם – חיבה יתירה הראה הקדוש ברוך הוא לישראל בכך שהודיע להם דבר זה, שהם נקראים 'בנים', שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם'. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, וזו התורה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ', ולשון 'טוב' כוללת את כל מעשי בראשית שנאמר בהם 'וירא אלוקים כי טוב', ונבראו על ידי התורה המכונה 'לקח', כמו שנאמר 'יערוף כמטר לקחי'. [וכתבה המשנה את כל הדברים הללו כדי שיכיר האדם בחשיבות נפשו, ולא יהא בזוי בעיני עצמו].

משנה טו: הַכֹּל צָפוּי – כל מעשי בני האדם ידועים לקדוש ברוך הוא, אפילו מה שנעשה בחדרי חדרים, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לו לנהוג כרצונו, אלא שה' יודע כיצד יבחר. ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן – ואין הקדוש ברוך הוא דן את האדם רק על פי מעשיו, אלא על פי טובו של ה', ובמידת החסד. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה – מעלת האדם נקנית מתוך שעושה את המעשים הטובים פעמים רבות, ולכן יש יתרון לאדם הנותן אלף פעמים מטבע לצדקה, שקונה בכך מידת הנדיבות אלף פעמים, יותר מהנותן בפעם אחת אלף מטבעות, שעשה רק מעשה אחד.

משנה טז: הוּא [-רבי עקיבא] הָיָה אוֹמֵר, דרך משל על כל חיי העולם הזה, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן – כל מה שנוטל האדם מחפצי העולם הזה הוא ערב על כך, ועתידים לגבות ממנו זאת, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים – מיתה נגזרה על כל בני האדם, ואין מי שיוכל להימלט מגזירה זו. הַחֲנוּת פְּתוּחָה – הרי העולם כמו חנות הפתוחה לכל מי שירצה להכנס, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף – הקדוש ברוך הוא מניח לבני אדם ליטול כל חפציהם, לטוב ולרע, ואינו נפרע מיד, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת מה שנטל כל אחד, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה – יטול כל חפצו בהקפה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם – מן השמים בודקים בכל יום את מעשי האדם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם בין מִדַּעְתּוֹ, והיינו שמבין על מה באו עליו הייסורים, וחוזר בתשובה, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, והיינו כשאינו מכיר בחטאו, ואינו חוזר בתשובה, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ בכך שנפרעים מן האדם, שנסמכים על מידת הדין, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו מעניש את האדם יותר משיעור חטאו, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה – כל הדברים הללו הם הכשר והכנה לחיי העולם הבא, שאפילו הרשעים מזומנים לחיי העולם הבא, לאחר שיענישו אותם על חטאיהם.

משנה יז: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ – אדם שלא למד תורה, אינו יודע לנהוג כראוי עם הבריות, ואין משאו ומתנו בנחת עמם. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה – מי שאינו נוהג כראוי עם בני אדם, סופו שתורתו משתכחת ממנו. אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה, כי אין יראה שלימה ללא חכמה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה, שאם אינו ירא שמים אף החכמה לא תתקיים בידו, אלא יקוץ בה ויניחנה. אִם אֵין בִּינָה, להבין דבר מתוך דבר, אֵין דָּעַת – הרי זו ראיה שאף הידיעות הראשוניות אינן ברורות, שאם כן היה לו להבין דבר מתוך דבר. אִם אֵין דַּעַת, שאינו יודע את הידיעות הראשוניות, אֵין בִּינָה – ודאי לא יוכל להבין דבר מתוך דבר. אִם אֵין קֶמַח – אין פרנסה, אֵין תּוֹרָה, שלא יוכל האדם לעסוק בתורה כשאין לו מזון לאכול. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח – אם אין האדם לומד תורה, סופו שלא תהא לו פרנסה, שהרי כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, שאינו מקיים את כל ההלכות שהוא יודע, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) 'וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה [-כעץ בודד הנמצא במישור, שאין שם מים ולכן אין שורשיו עמוקים, וכיון שהוא בודד אין לו מחסה מהרוח], וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר [-יונח במדבר כעץ יבש, לאחר שהרוח עוקרתו], אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב' [-כיון שעמד במקום שאין בו מושב ואחיזה לשורשיו]. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, שמקיים את המצוות אף שאינו מבין את טעמיהם, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי'.

משנה יח: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין – הלכות קרבנות העוף, וּפִתְחֵי נִדָּה, שבענינים אלו יש הלכות חמורות' ויש בהן חשבונות רבים הנוגעים להלכה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת – עיקר תורה שבעל פה, שמקבלים עליה שכר. תְּקוּפוֹת – עניני הילוך המזלות, וְגִמַּטְרְיָאוֹת – חשבון האותיות לפי מספרים, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה – אין זה עיקר עסק וחכמת התורה, אלא כמו פרפראות המוגשות לאחר הסעודה, ואין מתן שכרם כמו שכר לימוד התורה עצמה.

במשניות הבאות מובאים מאמריהם של בן זומא ובן עזאי, ושם שניהם היה שמעון, אך כיון שנפטרו בצעירותם, לפני שנסמכו, אינם מכונים 'רבי', וקרויים על שם אביהם.